מבצר האור: הב הרשע השאול | המלוכלך

בחלקים הקודמים:
צוות היסודות נפל למלכודתו של קלייוטס בבקתה. קלייוטס אילץ את הצוות לא רק להעלים ממנו עין, אלא גם לחטוף את קוי למברדג'. פיירקס הזועם כמעט שרף את כולם בתהליך, מה שאילץ את לילית' להרוג אותו.
באימון עם ראו, קוֹי ואוֹלֶאָן משכנעים את ראו לספר להם על הרונות, ועל השריון של דראגוש. הם לומדים שגניבת השריון חסרת טעם, כי אי אפשר ללבוש אותו; הרונות, מצד שני, לא עושות דבר פרט ללהופיע… ולכן לא ברור אם זה דבר טוב או לא.

המלוכלך,
יום שישי, 16 לדצמבר.

זקנו הסבוך הכביד על פניו המחוספסות של דין, בעודו בוחן את חבריו הכושפים לצוות היסודות.
ארשת פניו מתחה כל שריר-חרדה אפשרי; לילית' "האיילה" שכבה בעילפון על רצפת העץ הרקוב-שחור. מגפהּ הצבאי עמד על מקומו, בעוד שהשני נעול על רגלה; הדבק על סולייתו הותיר בועות ריריות קטנות ולבנות. פיירקס "סנדלים" רבץ ללא כל רוח חיים על הרצפה. הם נכשלו לעצור את הנביא האדום עד-כדי-כך שזה עלה בחייו של חברו לצוות.
הנביא האדום, קלייוטס, כבר סיים לנקות את הדבק מהרצפה, והגיש לנטשה "שמפו" בקבוקון זכוכית. "תטפטפו טיפה כל שעה ישירות לתוך פיה. עד שתחזרו למבצר היא כבר תתאושש." כשניגש לדין, הניח את ידו על כתפו השפופה. "אני יודע, נכון? אני בדרך-כלל שותה. כדי להתמודד, אתה יודע. שותה-שותה."
"המלוכלך" פער את עיניו בחלחלה, ידיו רועדות במשטמה.
הנביא האדום נאנח. "אלכוהול. זה עוזר עם… עם זה," החווה בהנפת ידו על הגופות. "אולי עישון? אני זוכר שראיתי אותך מעשן-"
הוא לא שלט בעצמו. דין קפץ את שתי ידיו מלאות החריצים על גרונו של הפסיכופת אדום-השיער. הוא חש את גרונו החלק של קלייוטס מתכווץ ונמתח תחת אצבעותיו… אך הנביא חייך.
"דין!" הוא שמע במעומעם את קולה של נטשה… ובמובהק את נקישת הפטיש על הנוקר, המענה המודרני לצליל שליפת חרב מנדנה. חרף כל זאת, ידיו המשיכו להתהדק סביב צווארו של הנוכל.
"קח נשימה עמוקה," קלייוטס ענה חנוּקות.
הוא היה מוכן להשלים עם יריית האקדח, עד שחש את מגעה של נטשה סביב ידיו.
איך אפשר לתאר את רגשותיו לנטשה? לבו עצר; אצבעותיו רפו.
היא הרימה את ידיו והרחיקה אותו. "אתה צריך להתאפס, דין!"
לא! הוא לא ייתן לרגשותיו לנטשה לעוור אותו מהמצב העקום והעגום אליו נקלעו!
"הוא גרם ללילית' להרוג את פיירקס!" צעק והצביע על קלייוטס. "הוא צריך לשלם!"
"נכון…" אמר הנביא. הוא הרים את כתפיו, בעוד שהאקדח עדיין דרוך בידו. "אבל מה גורם לך לחשוב שגם לו יכולת להרוג אותי," עצר כדי לסדר את נשימתו, "היית מציל את חבריך? תחשוב כמה הגעתי ערוך למפגש הראשון שלנו כאן. אתה חושב שאין לי תכנית ב'?"
הממזר החולני צדק. דין צעק ופרץ בהליכה נוקשה אל הכניסה הראשית של הבקתה הישנה. העולם חלף לנגד עיניו בטשטוש מרוח בלחות דמעות רטובה. הוא הזדרז לפשפש בכיסו אחר חפיסת סיגריות… שלא הייתה שם. המחשבה שחולה-הנפש הזה צודק גרמה לו להתפוצץ מחֵמָה.
"דין?" קולה של נטשה ניער אותו חזרה למציאות. היא הרגיעה אותו; עיניה הכחולות-צלולות העלימו את זעמו, והחליפו אותו ברוך נעים. חמימות אוורירית החזירה את עשתונותיו למציאות. דין עדיין כעס… אך בו בזמן, נותר צלול. "אל תדאג. הוא יחטוף את מה שמגיע לו. אבל בינתיים, אנחנו צריכים לטפל בלילית', ולהישמע להוראותיה."
"אבל…"
"דין, אני מבינה שאתה כועס ורוצה לנקום. אבל… אנחנו לא מוכנים עדיין. אז גם אם נחשוף אותו, עדיין ניענש. ואם לא נעשה את מה שהוא אומר, הוא ימצא מישהו אחר מהמבצר, ואנחנו עדיין ניענש. הוא מנצח כך-או-כך."
הוא הנהן בשתיקה. תחושת הרוך המלטפת שקיבל בנוכחות נטשה…
הוא חייב לספר לה. עכשיו או לעולם לא. "שמפו? אני-"
"אין זמן. אנחנו צריכים להעביר לעגלה את…" היא גירדה את עורפה במורד שיערה הבלונדיני-קצוץ, "להעביר אותם לעגלה. קדימה."
'נגר! זה כל מה שאתה!' קול מהעבר הרחוק הדהד ממעמקי זיכרונותיו, מכניע אותו סופית.
היא חזרה אל הבקתה בעוד דין הלך בעקבותיה, נאנח בשפתיים רועדות.

לאחר שסיימו להעמיס את פיירקס "סנדלים" המת ואת לילית' "האיילה" המעולפת, נטשה הלכה להסביר לפֶּרִי העגלון – ההסעה שלהם חזרה למבצר – מה קרה.
'מה יקרה ללילית'?' שאל בלבו תוך שידו לא חדלה לנבור בכיסו. 'איך נחטוף את קוי למברדג'? במה לעזאזל הסתבכנו?…' הוסיף לשקוע בדאגותיו, תר בכיסיו אחר חפיסת סיגריות.
"דין?" קולה של נטשה החזיר אותו למציאות, שוב. היא העלתה חיוך על פניה מאולץ, שהזכיר יותר קו עקמומי. "כדאי שנתחיל לחזור," אמרה ונשאה את מבטה אל מגדל השעון.
"איך נחטוף את הילד?" שאל אותה בחצי-מלמול. עצם המחשבה על הרעיון העלתה בו קבס. "אם יזהו אותנו מתחת לברדס…"
"תהיתי בנוגע לזה," אמרה "שמפו". הפעם האילוץ נגוז מחיוכה, שחזר להקרין אוֹן. היא החוותה בעזרת עיניה על דוכן מַשְׂכִּית ומזכרות לא רחוק מהמגדל.
דין ראה למה התכוונה: על מעמד שְׁתִי וָעֵרֶב מעץ התנוססו שלל מסיכות.
היא משכה אותו אליה, ויישרה אליו את עיניה ממיסות לבו. "אל תלך לקנות, זה יחשוף אותך. אסור לנו להשאיר קצה חוט."
"המלוכלך" הנהן, וסקר את סביבתו. בזווית עינו זיהה קבוצת ילדים משחקת בסמטה. "כמה דקות ואני חוזר," אמר והתקדם לעברם.
הוא חסם את האור שחדר מהכניסה הצרה לסמטה הקטנה. זה תפס את תשומת לבם; הם התבוננו בו בתמיהה. הוא דאג לשמור על פניו מוצללים תחת ברדסו האפרפר. "ילדים! מה דעתכם על להרוויח קצת כסף?"

הדקות חלפו לאט.
הפינות האפלות בראשו הטרוד תפחו בממדיהן.
'אבי נגר, אני נגר, אתה נגר! זה כל מה שאתה!' קולו של אביו בקע מהם בעמעום צורמני. הוא עצם את עיניו וחרק את שיניו, מקווה שהסבל-
"הנה מה שרצית!" אחד הילדים קרא והניח שק על המדרכה. "עכשיו תביא ת'כסף שהבטחת!"
"המלוכלך" פקח את עיניו. הוא הנהן והשתעל, תוך כדי שהגיש לילד שדיבר חופן שטרות. כשנבר בשק, הדבר הראשון שלכד את עינו: חפיסה לבנה ומרשרשת. 'סיגריות,' חשב ונשף לרווחה. הוא הרים את השק וחזר ל-"שמפו", בעודו תוהה אם יספיק לעשן אחת.

עיניה הכחולות-מבריקות של "שמפו" רותקו למגדל השעון. ייתכן שלא עזבו אותו עוד מהרגע שהלך לקנות את המסכות.
לבו הנמרץ של "המלוכלך" חזר אט-אט לקצבו הרגיל בנוכחות כושפת המים. הוא הניח את השק על-ידה. "בבקשה," מלמל. "נטשה…" החל להגיד, ובלבו השלים, 'אני אוהב אותך.'
"באמת?" שאלה, והוציאה מסכת עץ כחולה-עגלגלה; סביב חורי העיניים והפה חריטות מעוגלות כגלים הסתובבו והשתלבו אחד בתוך-השני. "טוב, אני מניחה שאי אפשר להיות בררנים." היא המשיכה לפשפש ושלפה מסכה בצורת ראש צבי. "בשביל לילית'?"
"ילדים," מלמל. "כנראה חשבו שככה נראית איילה."
הוא רצה לספר לה… אך קולו של אביו גבר עליו. 'זה כל מה שאתה!'
לאחר שהעמיס את השק על העגלה, חיטט בכיסו את חפיסת הסיגריות. אולי הנביא צודק? הוא העניק בנטשה מבט אחרון, ועלה על העגלה.