מבצר האור: הב הרשע השאול | האיילה

בחלקים הקודמים:
המפקדת לִילִית' "האיילה" וצוות היסודות (פָּיְירֶקְס "סנדלים", נָטשה "שמפו" ודִין "המלוכלך") יצאו למשימה ללכוד כושף אפל מסוכן. "סנדלים" מטיל ספק במשימה ובבחירות של לילית'.
קוֹי מצא את אוֹלֶאָן, והם בדרכם לשיעור עם לורד רָאוּ.
הקסדה של דְרָאגוֹש נגנבה ממתקן מאובטח, ובגלל עברו של הָיְימְלִין, לורד רָאוּ חקר אותו ואת שותפו שָיילוֹק. במשרדו, היימלין מעלה את הטענה שרק אדם אחד יכול לבוש את השריון: קוֹי לָמְבּרֶדג'.

האיילה,

יום שישי, 16 לדצמבר.

העגלה עצרה לבסוף בחנייה צמודה לפונדק דרכים נחמד בלב היער. תמרת עשן מעובה עלתה מארובתו, וקולות הפרות והסוסים באורוות הסמוכות הוסיפו לניחוחות הכפריים. אם אחד יעז לקרוא לריחות העזים "ניחוחות".
החבורה פרקה את עצמה מכלי התחבורה, בעוד שהאיילה ביקשה מהעגלון להמתין בסבלנות. "אתם יודעים," פָּיירֶקס חשב על כך לרגע בקול רם, "הם קוראים למקום הזה היער האפל. אני חייב להגיד, בכל הפעמים שיצאתי כאן למשימות, הוא לא נראה אפל במיוחד."
"זה כי אתה לא יוצא לאחר השקיעה," העירה נָטשה. "אם היית רואה איך המקום הזה נראה כשאין שמש, היית מוצא עוד שמות פרט ל-'יער האפל'."
הוא הרים את כתפיו. "רק אומר. בינתיים הוא די שליו."
"המפקדת, נכנסים?" שאל דין.
"אחריי," קראה לכולם, "לשמור על פרופיל נמוך. תשאירו לי את הדיבורים. אם משהו קורה… אל תתפרצו. חכו לפקודה. כל התנהגות מופרזת מסכנת אותנו מעבר למה שצריך. אפשר לנהל את זה בשקט." היא נכנסה פנימה, כאשר כל אחד מהם בתורו נוהג כמותה.
הקומה הראשונה הייתה יחסית רחבה. פיזרו רהיטי עץ לכל אורך החדר, כאשר בצדו הקיצון קמין ישן בער חלשות. תלו ציורים ממוסגרים כאן ושם בין החלונות, ועליהם איוריהם של כושפים עתיקים, נופים עתירי פרטים, ודיוקנאות.
מאחורי הדלפק המתין מָאלִין, אדם מבוגר יחסית ועב-קרס, אשר הבריק את הדלפק במטלית ישנה. כמה כתמים לכלכו את זקנו המאפיר, בדומה לסינרו. עיניו הלאות התרוממו כשהבחין בקבוצה הנכנסת, והוא מיד הזדרז להרים כמה תפריטים ולהגישם. "ברוכים הבאים! אנחנו לא עמוסים, והכל זמין והמטבח פעיל. אם מדובר בלינה-" האיילה הסירה את שכמייתה. "לִילִית'!" חיוכו התרחב והוא הניח את התפריטים. "מתי הייתה הפעם האחרונה? לפני שבועיים, אני חושב? מה שלום אֶסְקוֹט?"
אֶסְקוֹט. לבה פָּעַם בחזה. לילית' שכחה ממנו לחלוטין; וחרף ההלם, תחושת חמימות, כחיבוק ארוך, עטף את פעימותיה הרגישות. 'את במשימה,' התעקשה בראשה. 'מה שאת עושה, את עושה בשבילו. בשבילכם. שמרי על צלילות!'
"הוא בסדר," ענתה בחיוך מתגנב. "אספר לך עוד בהזדמנות הבאה. אני כאן בגלל עבודה. שמעתי על מה שקרה כאן למעלה, אתם בסדר?"
"אני לא בטוח לכוונתך, ואנחנו בריאים ושלמים."
"מה, אתם מכירים הרבה זמן?" שאל דין בסקרנות.
מאלין הנהן. "יש בינינו… היסטוריה."
"היסטוריה," האיילה הוסיפה בחיוך. "מהבודדים שעזרו לי בילדותי."
"מה בדיוק שמעת שקרה 'כאן למעלה'?" מאלין שאל.
"סוכן SOM היה אצלך לאחרונה. והיה לך אורח, בעל שיער ארוך ואדום? טיפוס מסוכן מאוד."
"מסוכן?…" הרהר לרגע. "כן, באמת היה כאן צמד של SOM. לא שאלתי יותר מדיי שאלות, אבל הם באמת חיפשו מישהו. אחריי עשר-דקות בערך הם יצאו לדרכם."
לילית' קימצה את אגרופיה. "לא היה מאבק? אולי רעש? צעקות?"
הוא נד בראשו. "לא. המקום גם גדש לקוחות, אז לא יכולתי לשמוע גם אם נאבקו. אבל לא זכורות לי בעיות. גם אדום השיער שחיפשו היה נחמד. הוא שילם כיאות, השאיר את החדר שלו נקי-"
"מה? הוא כבר לא כאן?"
"הו לא. הוא יצא מערבה לדעתי."
"הבנתי. תודה רבה מאלין. אני שמחה לראות שלא נפגעת. בפעם הבאה שתתקל בו… עדיף שתזהיר את המבצר. מדובר באדם מבוקש. שיהיה לך יום טוב."
בעל-הבית בירך אותה חזרה, והקבוצה יצאה, מבולבלת יותר מאשר קודם. הם חזרו לניחוחות הכפר המבאישים. "מה עכשיו?" שאלה נטשה. "גששות?"
היא הנהנה. "דין, אתה חושב שתוכל להתמודד עם זה?"
"לא קוראים לי דין 'המלוכלך' בלי סיבה!" הוא כרע מיד על ברכיו, והשתמש בידיו כדי לחוש. הוא גרם לאדמה לרטוט ברוך, ופיזר אבק ורגבים.
"האמת היא שהייתה לי תיאוריה מעניינת בנוגע לכינוי…" מלמל פיירקס, שזכה בחבטה רצינית על הראש מנטשה.
"שמור את המחשבות הדוחות שלך לעצמך, 'סנדלים'."
"פעם אחת אתה עושה טעות," החל להתמרמר "סנדלים", "וכולם זוכרים לך את זה."
האיילה התבוננה בשניים מתווכחים, ולא הצליחה שלא לדמיין אותה ואת אסקוט במצב דומה. היא התאפקה, ושחררה חצי-חיוך מסופק.
"מעניין," דין קטע את רצף מחשבותיה, בעוד שאצבעותיו התמתחו בקצב לא אחיד. "כן… הייתה פה הרבה תנועה לאחרונה. מה שמעניין עוד יותר, זה שאחת מהתנועות הן מאוד רגועות. אני חושב שזה הפושע שלנו."
"מה גורם לך לחשוב כך?" שאלה האיילה.
"כל טביעות הרגליים האחרות עקביות באופן מסודר. שלו לעומת זאת לא. הן מדדות."
"אולי הוא היה שיכור?" נטשה תיקנה אותו. "מוכרים פה אלכוהול, זה לא כזה מוזר."
"לא… אני רואה גם טביעות רגליים של שיכורים. הן באמת לא עקביות, אך יש להן עומק רציני. לעומת זאת לשלו אין עומק רב."
"הממזר הלך נינוח," הבינה לילית'. "הוא אפילו לא מפחד. אתה חושב שתוכל לגשש אחריו מהעגלה?"
"אם נשמור על קצב מספיק איטי, ואם 'שמפו' ו-'סנדלים' יעזרו לי."
"פעם אחת, בחיי. כולם זוכרים לי את זה לנצח."
"הם יעזרו. כדאי להם. קדימה, לעגלה." הקבוצה עלתה חזרה, והמפקדת ביקשה מהעגלון לשמור על קצב אחיד ואיטי.
דין החזיק גוש אדמה מתפורר בכף ידו, ועצם את עיניו. "מערבה," אמר, והעגלה החלה להיכנס לתנועה, מאלצת את השאר להשתמש בכושפותם כדי לעזור לדין לחשוף את העקבות: נטשה "שמפו" סחטה את המים מהאדמה הבוצית, בעוד שפיירקס "סנדלים" זירז וייבש אותן באש. בכל צעד של דין, העקבות השטחיות תפחו, כאילו הכושף אחריו הם רודפים דָּרַךְ שם מחדש.
אם דין "המלוכלך" לא טעה, העקבות הובילו לעבר העיירה פָּיילוֹ. לא מפתיע. הגיוני שכושף אפל ינוס לשם, במיוחד אם הוא מנסה להוריד פרופיל. מרחק-מה מאלוואנדר, מרחק מה מהכול, ועדיין מקום כמעט נשכח. העיירה שכולם זוכרים אותה רק משום שפעם בשנה קבוצה גדולה של ילדים מתרכזת בה ועולה על עגלות בדרך למבצר.
העצים והדשא הגבוה החלו להתבהר, ומבנים עשויי אדם נחשפו: רעפים, לבנים ופנסי רחוב. "פיילו," מלמל פיירקס והסיר את שכמייתו האפורה. "מה הכושף האפל מחפש כאן?"
"מסתור," ענה דין. "אף אחד לא יחפש אותו כאן. הוא מודע למה שהוא עושה. המפקדת?" הוא הביט באיילה.
"יש לי תחושה שהוא עשה להם משהו. הטיל עליהם איזה לחש אכזרי שאילץ אותם לברוח."
"את חושבת שהם ברחו?" התפלאה נטשה. "זה לא מתאים להָיימְלִין-"
"כן, כן. רקורד של 2:17 אני יודעת. אבל הכל היה נינוח מדיי. יותר מדיי."
העגלה סוף-סוף עברה את גבול העצים, והעיירה התגלתה במלואה: פשוטה, קטנה, בעלת אולי כמה רחובות עיקריים. רוב הבתים לא התנשאו מעל לשלוש קומות, כאשר המבנה הקהילתי והעירייה בלטו ביניהם במיוחד. הם אפילו חלפו על פני החנייה הגדולה, היכן שכל תחילת שנת לימודים העגלות עוגנות וממתינות להעמסה. "אני זוכרת את היום הראשון שבו הגעתי הנה," נטשה חייכה. "מעולם לא הרגשתי כל כך מאושרת."
"שמעתי שהרבצת בערך לכל מי שהיה איתך על העגלה; ששברת לאחד את היד, לאחֵר הוצאת את שיני הבינה, והשלישי… אני אפילו לא רוצה להגיד," זקנו הצרפתי של פיירקס הזדקר בצמרמורת.
"מה? שנשכתי לו את האוזן?"
"אלוהים!" התחלחל והסית את עיניו ממנה.
"זה רק אוזן, אפשר לחשוב. פלוס שהם היו איזה עשרה עליי, לא יכולתי לתת להם לגעת בי."
"את יודעת, זה היה מאובטח. לא היו נותנים להם לפגוע בך."
"כן, חכמולוג, עכשיו אני יודעת את זה. כשהגעתי הנה פעם ראשונה לא ידעתי מימיני ומשמאלי."
"תודה, פֶּרִי," לילית' טפחה על שכמו, "אנחנו נסתדר מפה. דין, אנחנו ממשיכים רגלית."
"היישר," השיב ושאר הקבוצה פרקה את עצמה, דואגת לשמור על פניה מוסווים. הוא רכן אל הקרקע, ונדמה שמתח את אצבעותיו. לילית' התבוננה בו בסקרנות, עד ששבר את הרגע ואמר "מפה."
השלושה עקבו אחריו. בעודו מפורר גוש אדמה מידו, שאריות העפר הבליטו את עקבותיו של הכושף האפל. "משהו לא מוצא חן בעיניי," הוסיף. "העקבות שלו. הן נהיו קבועות יותר ויותר."
"מה זה אומר?" שאלה בחשד. "הוא החליט להתמקד? הפסיק להתנהג בנינוחות?"
"יותר מזה… הוא סחב משהו. הרבה משהו."
"מה?" התפלאה נטשה. "כמו מה בדיוק?"
"אני לא בטוח. אין לזה צורה. סליחה, יש לזה, אבל אני לא יודע להגיד באופן יבש." הוא הסתובב אל מפקדתו. "ייתכן שטמן מלכודת?"
"זה אפשרי, אבל לקחתי את זה בחשבון. לָרוב סוכני SOM נעים בזוגות, בדומה לצוות היימלין. ייתכן והוא רק מצפה לשניים. זה יכול להיות היתרון שלנו נגדו."
"כאן," קולו של דין "המלוכלך" עצר, והשאר יחד איתו. מעט מבודדת משאר הבתים בעיירה, הייתה זו בקתה של קומה אחת נטושה ומתפוררת, פשוטה למראה, במרחק-מה מהם. "הוא כאן. כאן העקבות נגמרות."
האיילה הנהנה. "בסדר גמור. אני ו-'שמפו' נכנס ראשונות. 'שמפו', סרקי את הצד האחורי, נסי להתגנב משם. אני אכנס מהדלת הראשית." היא ליטפה את כוכב הברזל שברשותה, נשק נגד מאגיה אפלה. "אנחנו נסיח אותו מספיק, ונשמור על זהירות. 'מלוכלך' ו-'סנדלים', המטרה שלכם היא לוודא שאין מלכודות. 'מלוכלך' תיקח את צד מערב, 'סנדלים' את מזרח. יש שאלות?"
"מה עם רגע בלתי-מתוכנן? אם אחד מאיתנו נלכד?"
"נצטרך לאלתר, כמו תמיד. בינתיים התוכנית היא לוודא שאנחנו נכנסים בצורה החלקה והטובה ביותר. קדימה, זוזו!" פקדה עליהם, והשלושה התפצלו לכל רוח שמיים. 'אֶסְקוֹט,' חשבה בלבה ועצמה את עיניה, 'אני אוהבת אותך.' היא לקחה נשימה אחת אחרונה, ונכנסה פנימה אל לוע מפלצת הבקתה.