מבצר האור: הב הרשע השאול | אוֹלֶאָן

בחלקים הקודמים:
קוֹי לָמְבּרֶדְג', חניך שנה שלישית במבצר וגיבור בעל מוניטין, עזר לחברו קָיְיל להכין את החניכים החדשים, ויצא לפגוש את אוֹלֶאָן.
במקביל, המפקדת לִילִית' "האיילה" וצוות היסודות (פָּיְירֶקְס "סנדלים", נָטשה "שמפו" ודִין "המלוכלך") יצאו למשימה ללכוד כושף אפל מסוכן. "סנדלים" מטיל ספק במשימה ובבחירות של לילית'.

אוֹלֶאָן,
יום שישי, 16 לדצמבר.

אוֹלֶאָן קְלֶנְדֶיְיל כחול-השיער שכב אפרקדן על גבעה קטנה ודלילה בדשא, תחת עץ הארז. הגבעה עמדה לא רחוק מהמגדל הכסוף, ממש במרכז בין ארבעת בתי היסוד: ארבעה מגדלים שייצגו את ארבעת יסודות הכושפות.
הוא בחן את קרני השמש, וכיצד הן נשברו בין עליו הדקיקים והאצטרובלים המקושׂקשׂים. כמו מאות ליקויי חמה קטנים, העץ שתה את אורם ברעבתנות ולא חלק ולו קצת עם הנער כחול-השיער. לא שזה שינה לו. הוא לא באמת חיבב את השמש. אפשר להגיד שהוא חיה לילית – או לפחות כך ראה את עצמו.
רעש חבטה קטע את זרם מחשבתו, והוא הציץ אל המקור ממנו בקע.
התאומים בְּרָיְיט התאמנו, ופעם נוספת, האידיוט עם השיער החום-בהיר נפל על הארץ. מעליו עמד נער הזהה לו במראהו… אולי פרט לשיערו הכהה, והפוני שכיסה את עיניו.
"קרב טוב!" בעל-השיער-הבהיר אמר, והושיט את ידו. תאומו משך אותו מעלה ועזר לו לעמוד על רגליו.
"קרב גרוע!" אולאן זרק את הערתו.
"אתה אפילו לא הסתכלת!" זעם בעל השיער הבהיר.
"כנראה שאם הוא היה מעניין הייתי מסתכל," השיב והתמתח. "אָיְיבֶן, נכון?"
"לא!" התעצבן והתקדם עד שהתנשא מעל אולאן. "זה לא הגיוני שאתה מכיר אותנו שנתיים, עברנו מסעות ביחד, ואתה עדיין מתבלבל ביני לבין אייבן?! אנחנו אפילו לא נראים אותו הדבר!"
"אני יודע! אתה קייל, לא?"
"לא!" פניו האדימו. "זה אפילו לא-"
אייבן התקדם ועמד לצד אחיו. "האימון היה בסדר גמור," אמר לתאומו. "אבל… הייתה לך הזדמנות להפיל אותי. יכולת לנטרל אותי לחלוטין. אני מעדתי."
בעל השיער הבהיר קפא. אולאן צחק. "אני מתקשה להאמין."
"למה חיכית?" שאל אייבן. "במבחני הקבלה לא יקלו עליי."
ככל הנראה, אֶלֶן – התאום בהיר-השיער – מילא את פיו מים, אך מזלו איתרע לו יותר מכפי שאווה. הם הבחינו בצלליתו של נער אשר עשה את דרכו אליהם בחיפזון.
אולאן חזר להתבונן בשמש מבעד לענפים הדקים והאצטרובלים. "אה, זה עכשיו?"
הם זיהו אותו לבסוף כקוי, וכשעצר הוא הקדיש רגע קט כדי להסדיר את נשימתו. "אתה!" אמר והצביע על אולאן.
אולאן כחול-השיער הסתכל שמאל וימין, והצביע על אלן. "הוא?"
"אתה! יש לנו שיעור עם רָאוּ! הוא כבר מחכה לנו באולם!"
"חייבים?" אולאן שאל והתייצב על רגליו. "שעות היום הן לא בדיוק השעות שלי."
קוי חייך. "גם לא שלי, ואני בספק אם של ראו. אבל יש לי רעיון איך להפיל אותו הפעם."
"כן, כמו פעם קודמת?" שאל והתקרב. "הדבר היחידי שמנחם אותי זה שהאימונים שלנו נראים יותר טוב מהאימונים של התאומים ברייט."
"היי! ויש לי שם!" אלן התרגז ונופף באוויר אגרוף זועם.
"כן… אייבן לא?"
אלן עמד להתפקע, אך אייבן החזיק אותו בכתפו. "אתה לא רוצה לעמוד בנעליו," אמר.
שני הנערים הלכו משם הלאה, והתאומים נותרו להתבונן בהם מתרחקים אל-עבר המבנה המרכזי.