מבעד למראה – פרק תשע עשרה

"ניקולס…" לחשתי ונגעתי בלחיו, היא הייתה קרה.
דממה.

"ניקולס?!" קראתי בקול לחוץ. תפסתי אותו בכתפיו וניערתי אותו.
"ניקולס!!" ניקולס פקח את עיניו ונשם נשיה עמוקה. נשמתי לרווחה והרגשתי דמעות של הקלה פורצות מעיניי.
"אתה חי!!" צרחתי וכרכתי את זרועותיי סביבו.
"אני חי.. אווץ'! אבל אם לא תשחררי אותי אני אמות באמת." אמר. עזבתי אותו וחייכתי אליו.
"אני שמחה שאתה לא מת." אמרתי.
"גם אני." אמר ניקולס. מישהו בחוץ כנראה שמע את הצרחה שלי כי לין ולוק נכנסו לאוהל.
"זה עבד!" קראה לין.
"אני ממש שמח שלא מתת." אמר לוק ונתן לניקולס כיף. חייכי ללין והיא חייכה אלי חזרה.
"אתם תבינו אותי אם אני ארוץ עכשיו אל הורמיון ואשבור לו את המפרקת?" שאל ניקולס.
"כן, אבל לא תצטרך לרוץ." ארה לין.
"למה?" שאל ניקולס.
"כי הורמיון בא הנה." אמרה לין.
"עם צבא שלם." אמר לוק.
"למה? הרי הוא חושב שניקולס מת, ואם ניקולס מת הנבואה לא יכולה להתגשם." אמרתי.
"מסתבר שהוא יודע שניקולס חי." אמרה לין במרירות.
"מה?! איך?!?" שאלתי.
"אנחנו לא יודעים, אבל ללוק יש השערה מתקבלת על הדעת." אמרה לין. הבטתי בלוק.
"אני חושב שיש לנו מרגל במחנה." אמר לוק.
"מה?!" צעקנו ניקולס ואני ביחד.
"ששש!!" השתיקה אותנו לין.
"אני חושב שיש כאן מרגל, זאת לא הפעם הראשונה שהורמיון יודע מה קורה אצלנו במחנה." לחש לוק.
"אבל גם אתם יודעים מה קורה אצלו במחנה." אמרתי. לוק חייך חצי חיוך.
"לא אמרתי שלנו אין מרגל." אמר.
"אז כאן יש מרגל, ושם יש מרגל." סיכם ניקולס.
"כן, ואנחנו בדרך למלחמה הכי גדולה ועקובה מדם שידעה הולדין מעולם." אמרה לין.