מבעד למראה – פרק שש עשרה

"נעים לפגוש אותך, אני הורמיון." אמר הורמיון.
"איפה ניקולס? ניסיתי להישמע אמיצה (עם דגש על ניסיתי). הורמיון צחק.
"ניקולס… בדרכו למחנה הקטן שלכם." אמר הומיון.
"אני לא מאמינה לך!" אמרתי.
"את מוזמנת לחפש בכל המחנה, אף אחד לא יפריע לך. את תראי שהוא לא כאן." אמר הורמיון.
"מה עשית לו?" שאלתי.
"שום דבר." אמר הורמיון.
"שקרן!" צעקתי. הקול שלי הידהד ברחבי המחנה. בתגובה, הורמיון הצביע על הדשא, ראו עליו סימני רגליים.
"מה זה עוזר לי?" שאלתי. ואז ראיתי את זה, באמצע הדשא היה אזור עם חול, ובמצע החול היה סימן של סוליית נעל שזיהיתי היטב. הבטתי בהורמיון, ואז בסימן.
התחלתי לרוץ.
"תעצרו אותה!" צעק הורמיון. חיצים נורו, חניתות הושלכו, אבל כולם פיספסו אותי. המשכתי לרוץ, והצעקות של הצבא של הרומיון מלוות אותי.
הרגשתי כאב ברגל, השפלתי את מבטי וראיתי ראש של חץ יוצא לי מהרגל. הכאב היה מזעזע, נפלתי על האדמה אבל לא נתתי לזה לעצור אותי. אני חייבת להגיע לניקולס. אני חייבת לברוח מהורמיון. מצאתי את עצמי שוב בבאר, ניקיתי מעט את הפצע עם מים אבל לא העזתי להוציא את החץ. ניסיתי לעמוד – לא הלך. השמכתי לזחול/ללכת על ארבע לכיוון המחנה, ואז שמתי לב שכבר כמה זמן לא שמעתי את צעקות הצבא של הורמיון. הם הפסיקו לרדוף אחריי. לבסוף הגעתי למחנה. ראיתי המון דמויות רצות, אורות, בלאגן, צעקות. הראייה שלי התחילה להיטשטש. כולם רצים ממקום למקום, צועקים, לוקחים כלי נשק, מעבירים לפידים.
"זואי!!!"
והכל החשיך.

* * *

כשפקחתי את עיניי ראיתי שאני שוכבת במיטה באוהל שלי ושל ניקולס. השפלתי מבט אל הרגל שלי – חבושה, בלי חץ. ניסיתי להתרומם, הרגל כאבה, אבל כאב נסבל. יצאתי בצליעה מהאוהל, הכל היה רגוע. הייתה שמש נעימה בשמיים ויכולתי לשמוע שירה ממקום מרוחק. התחלתי ללכת.
"זואי!" שמעתי קול קורא. לוק התקרב אליי בריצה.
"הפחדת את כולנו!" הוא אמר.
"מצטערת." אמרתי.
"העיקר שעכשיו את בסדר." אמר לוק. ובאמת הייתי בסדר. הרגל שלי כאבה הרבה פחות מ.. מתי זה היה? אתמול? שילשום?
"כמה זמן… ישנתי?" שאלתי.
"לא הרבה, רק יום אחד." אמר לוק. נאנחתי בהקלה, כמו שאני מכירה את עצמי יכולתי לאבד את ההכרה לשבוע וחצי.
"מה עם ניקולס?" שאלתי. לוק עיווה לשנייה את פניו.
"מה קרה לו?" שאלתי.
"הוא בסדר, מעולה." אמר לוק במהירות. הרמתי גבה.
"טוב… זה משהו שהוא צריך לספר לך בעצמו." אמר לוק. לוק הביל אותי לאוהל קטן. כשנכנסנו לאוהל ראיתי את ניקולס ולין יושבים ומתלחשים ביניהם. הם הפסיקו לדבר בשנייה שנכנסו. אני מודה שקצת קינאתי (טוב נו! הרבה).
"זואי!" ניקולס רץ אלי וחיבק אותי. שמתי לב שהוא נראה קצת יותר רזה וחיוור.
"ניקולס.. הבנתי מלוק שקרה לך משהו. מה זה?" שאלתי. ניקולס הביט בלוק במבט מאשים. לוק משך בכתיפיו.
"הבחורה הזאת קולטת דברים בשניות." התגונן. ניקולס נאנח.
"טוב, אני מניח שאני צריך לספר לך…" אמר ניקולס.
"בוא, נשאיר אותם לבד." אמרה לין. היא ולוק יצאו מהאוהל.
"ניקולס? מה קרה? לוק נראה… מודאג." אמרתי. ניקולס נאנח שוב.
"זואי…" הוא אמר בטון מבשר רעות.
"מה קרה?" שאלתי. הדופק שלי התגבר במהירות.
"זואי… יש לי פחות משבוע לחיות." אמר ניקולס.