מבעד למראה – פרק שמונה עשרה

"מצאתי!!" קראה לין בארוחת הבוקר.
"מצאת מה?" שאל לוק.
"את התרופה לרעל של ניקולס!" עיניה של לין נצצו. ברגע שהזכירה את שמו של ניקולס הרמתי את ראשי.
"באמת?" שאלתי.
"כן!!" קראה לין בהתרגשות.
"נוו?? מה התרופה?" שאלתי.
"זה די מסובך… אבל אני חושבת שאני אצליח להכין אותו." אמרה לין.
"חושבת?" שאלתי.
"בטוחה." אמרה לין.
"אלה חדשות נהדרות! צריך להודיע לניקולס." אמר מורלו. בארבעה ימים האחרונים ניקולס נחלש במהירות, היום הוא כמעט לא מסוגל לזוז מהמיטה והוא חיוור ורזה בצורה מפחידה.
"אני אודיע לו." אמר לוק וקם מהשולחן. לין המשיכה לקרוא בעיון.
"רק דבר אחד…" היא מילמלה.
"מה זה?" שאלתי במהירות.
"אנחנו צריכים לתת לו את התרופה עשר דקות לפני שהרעל מגיע לו ללב והוא ימות." אמרה לין.
"איך נדע מתי זה עשר דקות לפני שהוא מת?" שאלתי בלחץ
"מסבירים פה. עשר דקות לפני שהרעל מגיע ללב כל הורידים בולטים בצבע כחול והעיניים נהיות שחורות. מישהו צריך להיות ליד ניקולס כל הזמן ולומר לנו כשמשהו ישתנה." אמרה לין.
"אני אהיה איתו!" התנדבתי במהירות.
"בסדר." אמרה לין. קמתי מהשולחן ורצתי לאוהל שלי ושל ניקולס. נכנסתי פנימה וראיתי את ניקולס מדבר עם לוק.
"היי זואי." אמר לוק בחיוך.
"שלום זואי." קירקר ניקולס.
"אתה יכול לחזור לאכול, לוק, אני אהיה איתו." מרתי. לוק הנהן ויצא מהאוהל.
"איך אתה מגיש?" שאלתי את ניקולס.
"בסדר." אמר ניקולס. פלטתי נחרת צחוק. וככה בילינו את כל היום. ניקולס וכב במיטה ואני יושבת לידו, מידי פעם החלפנו משפט או שניי אבל חוץ מזה כלום בערב לין נכנסה לאוהל עם בקבוק קטן.
"סיימתי להכין את התרופה. הייתי רוצה לתת לך עכשיו אבל צריך לחכות. אני משאריה את הבקבוק ליד המיטה. זואי, את זוכרת את הסימנים?" לין שאלה אותי.
"עיניים שחורות, ורידים בולטים." הנהנתי.
"יופי." לין יצאה מהחדר וניקולס ואני נשארנו לבד. גם כשהחשיך לגמרי לא הלכנו לישון. ישבנו ערים והסתכלנו על הכל חוץ מאחד על השני. למרות שיש תקווה, לא הצלחתי להביא את עצמי לדבר עם ניקולס. ואם השיקוי לא טוב? ואני אני לא אתן לו בזמן? ואולי זה בכלל לא ישפיע?
לי ההערכה שלי, בסביבות שתיים וחצי ניקולס התחיל להשתעל. הסכתלתי עליו וראיתי שהעיניים שלו מחילו לקבל צבע מוזר…. צבע שחור. הורידים שלו בלטו בכחול.
"התרופה!" קראתי בהיסטריה. חטפתי את הבקבוק והרמתי את הראש של ניקולס בעדינות. השקיתי אותו והנחתי את הראש שלו בחזרה על הכר. שום תוצאות מידיות. ניקולס הביט בי.
"אני אוהב אותך זואי. תמיד אהבתי." אמר.
"די! נתנו לך את התרופה, אך תדבר כאילו אתה עומד למות." אמרתי. ניקולס הביט בי אני בו. הכל היה שקט, לא נשמע שום צליל חוץ מפעימות ליבו המהירות של ניקולס. הזמן עבר, בלי שינוי. לפתע שמתי לב שפעימו ליבו של ניקולס הולכות ונחלשות, הולכות ומאיטות.
"ניקולס?" שאלתי. עיניו של ניקולס היו עצומות והוא נשם בשקט.
"ניקולס!!!" אמרתי בקול קצת יותר גבוה. הפעימות היו ממש חלשות.
"ניקולס…" לחשתי ונגעתי בלחיו, היא הייתה קרה.
דממה.