מבעד למראה – פרק שלישי

"זואי וניקולס, אתם נשארים היום לסדר את הכיתה." אמרה המורה. אוי לא. כל התלמידים לקחו את התיקים ויצאו. אמילי, שריל, פילישיה, סוני ואנה ניגשו אלי.
"את רוצה שנישאר לעזור לך?" שאלה סוני.
"לא צריך, אני אסתדר. תודה." אמרתי. הבנות עזבו את הכיתה וניקולס ואני התחלנו לסדר.
"זואי, יש מצב שאנחנו נפגשים היום אחרי הלימודים? יש לי כמה שאלות בנוגע לעבודה בביולוגיה." אמר ניקולס.
"עדיין לא סיימת אותה?" שאלתי. אחרי שכולם הלכו ישבתי עד עשר בלילה ועשיתי את העבודה.
"נתקעתי בשלוש שאלות אחרונות, וכבר היה מאוחר ולא רציתי להתקשר." אמר ניקולס.
"אין בעיה. רוצה לבוא אלי כשנסיים לסדר?" שאלתי.
"אווקי." אמר ניקולס. סידרנו את הכיתה בזריזות ויצאנו מבית הספר. היה מוזר לחזור הביתה בלי הבנות. באמצע הדרך ניקולס התכופף והרים משהו מהרצפה.
"מה זה?" שאלתי.
"מראה." ענה ניקולס.
"אה, אמילי מצאה את זה אתמול." אמרתי והמשכתי ללכת. ניקולס נשאר לעמוד במקומו.
"אתה בא?" שאלתי אותו.
"זואי, את חיבת לראות את זה." אמר ניקולס. התקרבתי אליו והבטתי במראה. פני השתקפו ממנה.
"מה יש לראות?" שאלתי. ואז ראיתי את זה. במקום הרקע של הרחוב המלוכלך מאחורי היה רקע של יער עם עצים ושמיים כחולים.
"מה הקטע של המראה?" שאלתי. לפתע התמונה התחילה להסתובב ולהתערבל עד שנוצרה מערבולת בגוונים אפור וסגול.
"ניקולס…" אמרתי והבטתי בו. הוא נראה מבוהל. אור לבן בקע מהמראה ואני הרגשתי שאני נשאבת לתוכו. התגלגלתי בתוך כל הלבן שהפך בהדרגה לשחור ואז נפלתי על דשא. ניקולס נפל לידי. התגלגלתי על הצד והתרוממתי – רעיון גרוע. הראש שלי הסתובב והייתה לי בחילה. נשענתי על עץ שהיה לידי וקפצתי בבהלה כשיצור מוזר ירד ממנו. ליצור היה גוף של סנאי, רגליים של תרנגולת ופרצוף וזנב של חתול.
"מישהו עבר בשער! מישהו עבר בשער!" הוא צרח בהיסטריה ונעלם בין העצים. עכשיו אני גם הוזה. ניקולס התרומם והביט סביב.
"איפה אנחנו?" שאל. בחנתי את האזור. עמדנו בקרחת יער קטנה. לידינו הייתה עדין את המערבולת הסגולה-אפורה שלאט לאט התכווצה ונעלמה.
"אין לי מושג. גם אתה ראית את היצור הזה?" שאלתי.
"הסנאי-תרנגול-חתול? כן, הוא דיבר, הוא אמר שמישהו עבר בשער." אמר ניקולס.
"נראה לך שהוא התכוון אלינו?" שאלתי.
"אם המערבולת הזאת נקראת שער.." אמר ניקולס. חקרתי עוד קצת את האזור בעיניי.
"לאן אנחנו צריכים ללכת?" שאלתי.
"אין לי מושג." הודה ניקולס. אני חייבת לזכור את הרגע הזה כי ניקולס אף פעם לא מודה שהוא לא יודע משהו. נשמע קול של דהרת סוסים מהיער ולפתע היינו מוקפים בכל מיני יצורים מוזרים. רובם היו בחציים העליון בני אדם ובחציים התחתון סוס. האדם-סוס הכי גדול התקרב אלינו עם חרב שלופה בידו.
"צ'פרון, אלה היצורים?" הוא שאל. הסנאי-תרנגול-חתול הציץ מאחוריו.
"כן אדוני, אלה הם." הוא אמר. כנראה קוראים לו צ'פרון. איזה שם מצחיק.
"אייזה יצורים מוזרים. מלמדנון!" קרא האדם-סוס. יצור קטן ומקומט עם גיבנת וזקן לבן עד הרצפה נעמד לידו.
"כן אדוני?" שאל.
"האם אתה יודע מה הם היצורים הללו?" שאל האדם-סוס. המלמדנון הניח משקפיים על אפו (אין לי מושג מאיפה הוא שלף אותם והתחיל להסתובב סביבי וסביב ניקולס.
"הממ… יצורים מוזרים… הם לא הגיעו מהולדין זה בטוח… הממ… יש בצורה שלהם משהו מוכר.. או, או, אני יודע!!" קרא המלמדנון באושר.
"נו?" זירז אותו האדם-סוס.
"יש רק עוד שני יצורים כמוהם בהולדין, לין ולוק! גם שני אלה הם בני אדם!" אמר המלמדנון.
"בני אדם…" לחש האדם-סוס. ואז קרה דבר מוזר, כל היצורים שהקיפו אותנו השתחוו לי ולניקולס! הבטתי בניקולס, הוא היה המום בדיוק כמוני.
"בואו, נלך למקום בטוח." אמר האדם-סוס והושיט לי את ידו. הבטתי בו בלי לזוז.
"לאף אנחנו לא הולכים איתכם לשום מקום עד שתגידו לנו איפה אנחנו ומה אתם רוצים מאיתנו." אמר ניקולס.
"לא כאן! זה מסוכן מידי!" אמר האדם-סוס.
"אתם חייבים לבוא איתנו!" אמר המלמדנון. הבטתי ביד המושטת של האדם-סוס.
"על החיים ועל המוות…" מילמלתי ותפסתי את ידו.