מבעד למראה- פרק שלוש עשרה

ניקולס מצא אותי יושבת ליד הנחל.
"מה קרה, למה את כאן לבד?" שאל אותי.
"נמאס לי. נמאס לי מהכל!" אמרתי.
"מה?" ניקולס נראה מבולבל.
"למה? למה היית חייב להביט בנראה האידיוטית הזאת! עכשיו אנחנו תקועים פה, וכולם שונאים אותי ו…" המילים נתקעו לי בגרון והדמעות התחילו לרדת.
"די, זואי…" אמר ניקולס וניגב את הדמעות שלי באצבעותיו.
"למה זה צריך להיות כל כך קשה?" שאלתי. השענתי את ראשי על חזהו של ניקולס והוא ליטף לי את הראש בעדינות.
"אהמ, אהמ." נשמע קול מאחורינו. ניקולס ואי התרחקנו אחד מהשנייה בבהלה. לוק עמד מאחורינו.
"אני ממש מצטער להפריעה." אמר.
"זה בסדר." אמרתי.
"אפשר?" שאל לוק והצביע על המקום ליד ניקולס. ניקולס הנהן ולוק התיישב לידינו.
"באתי להתנצל.. על היחס של לין." אמר לוק.
"יש לי הרגשה שזה לא משהו שקשור אלי." אמר ניקולס וקם. הוא התרחק מאיתנו.
"אתה יודע למה היא מתנהגת ככה?" שאלתי. לוק הביט לאופק.
"כן. אני יודעת שזה משגע אותך אבל ללין יש עבר מסובך, תאמיני לי שאם הייתי במקומה אני לא בטוח שהייתי מצליח להישאר שפוי." אמר לוק.
"ואתה לא יכול לגלות לי מה קרה לה? אולי אני אוכל לעזור." אמרתי. לוק בחן אותי.
"אני מצטער, אבל אני לא חושב שתוכלי לעזור לה. יהיה לך קשה להבין מה עבר עליה." אמר לוק.
"אתה רומז שאני מטומטמת?" שאלתי, פגועה.
"לא. אני מתכוון שאף אחד לא יכול להבין אותה. חוץ ממי שחווה את מה שהיא חוותה." אמר לוק.
"מה קרה לה?" שאלתי.
"אני סמוך עלייך, זואי, אבל אני חושש שלין פחות. אני לא יכול לספר את הסיפור של בלי לבקש ממנה לפני. זה משהו יותר מידי אישי." אמר לוק.
"אבל אתה יכול לפחות לומר לי איך זה קשור אלי?" התחננתי. לוק לבש מבט מהורהר.
"כל מה שאני יכול להגיד זה… שאחרי שהבית של לין התפרק, והמקום הבטוח היחיד שנשאר לה היה החוץ. בנות כמוך – יפות, קצת מפונקות, מלכות הכיתה וכאלה, דאגו שהיא תבין שגם שם היא לא רצויה. והם לא באו ואמרו לה את זה בפרצוף." אמר לוק.
"אבל אני לא הן!" אמרתי.
"כן, אבל את יורת מידי דומה להן. תנסי לחשוב – מה את עשית לבנות שלא אהבת?" שאל לוק והביט בי. המבט שלו היה כל כך כן, כל כך אמיתי, הוא ידע לגלות שקרים.
"אני מודה שלא התנהגתי הכי יפה…" אמרתי.
"גם הבנות ההן לא התנהגו הכי יפה… רק שהן עשו את זה בצורה קיצונית. יש בך טוב לב, זואי. הבעיה שהעבר של לין משפיע עליה מידי והיא לא מסוגלת לראות את זה." ובמילים אלה לוק קם וחזר למחנה. קמתי, ניערתי את העשב מהשמלה שלי וחסרתי למחנה. ראיתי שכולם מתאמני אז החלטתי לנסות את מזלי. לקחתי פגיון קטן משולחן שעליו היו מונחים כלי נשק וניגשתי לאיזור שהיו ממוקמות בו מטרות. נעמדתי מול אחת המטרות וכיוונתי את הפגיון. זרקתי, הוא נחת מטר מהלוח מטרה.
"יש עוד מה לשפר." שמעתי קול מאחורי וקפצתי בבהלה. לין עמדה לידי כשקשת בידה ואשפת חיצים על גבה.
"לין… אני.." התחלתי לגמגם.
"זה בסדר. לוק שיכנע אותי… לנסות לבלות קצת יותר זמן איתך. הוא אמר שאת שונה מ.. הבנות ההן." אמרה לין.
"אה." אמרתי. לין מתחה חץ בקשת ושיחררה. הוא פגע בדיוק באמצע.
"איך את עושה את זה?" שאלתי, המומה.
"פשוט מאוד." אמרה לין. היא נתנה לי את הקשת שלה והוציאה חץ. היא הראתה לי איך למתוח אותו.
"את צריכה לכוון למטרה, יש לך שלוש שניות. אחרי שלוש שניות לא משנה כמה תכווני את תפספסי." אמרה לין.
"מה קורה אחרי שלוש שניות?" שאלתי.
"היד מתחילה לרעוד." אמרה לין. הרמתי את הקשת ומתחתי חץ. ספרתי שתי שניות ושיחררתי. החץ פגע באזור הלבן.
"קרוב." אמרה לין.
"לין… מה קרה לך? מה עבר עלייך שהיה כל כך נורא?" שאלתי. לין לקחה קשת משולחן כלי נקש קרוב ומתחה בה חץ.
"בדרך כלל אני לא נוהגת לספר לאנשים את זה," היא שיחררה את החץ. שוב באמצע. "אבל אני מרגישה שאני חייבת לך את זה. אחרי הכל, יכול להיות שטעיתי." אמרה לין. הבטתי בה. היא ירתה עוד שלושה חיצים ולא פיספסה במילימטר. היא הניחה את הקשת על השולחן.
"בואי, נלך למקום מבודד. אני חושבת שהגיע הזמן שנעשה שיחת נפש קטנה." אמרה לין.