מבעד למראה- פרק שבע עשרה

"יש לי רק שבוע לחיות."
שבוע…
לחיות…
"מה??" שאלתי, לא מבינה עדיין מה ניקולס אומר.
"זואי, נשאר לי רק שבוע לחיות." אמר ניקולס.
"למה??" שאלתי.
כשהורמיון חטף אותי, הוא תיכנן להרוג אותי על המקום. אבל, אד השרים שלו ייעץ לו לא להרוג אותי ובמקום זה לעשות לי משהו שיפחיד אתכם כל כך, וכשהרומיון יתקוף לא תוכלו לעשות כלום נגדו. לכן הוא הזריק לי רעל, ושלח אותי חזרה למחנה." אמר ניקולס.
"אז למה כולם מחכים? שיזריקו לך את הנוגדן!!" אמתי.
"זואי, הם לא מכירים את הרעל הזה, אין לו נוגדן. עד כמה שאני יודע…" אמר ניקולס. הרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות בדמעות.
"די, זואי, אל תבכי." ניקולס ניגב באצבעו דמעה אחת שהצליחה לברוח.
"למה שאני לא אבכה? אתה מלא ברעל שאין לו תרופה, ועוד פחות משבוע אתה עומד למות. אני שונאת את המקום הזה! מהרגע שהגענו קורות לנו רק צרות!" צעקתי.
"זואי…" אמר ניקולס.
"לא זואי! תפסיק כבר!!" אמרתי והסתלקתי משם. באמצע הדרך נתקעתי במשהו – או יותר נכון, מישהי.
"ניקולס סיפר לך." היא הביטה בפניי. הנהנתי.
"אנחנו עושים הכל כדי למצוא תרופה, הוא יהיה בסדר." אמרה לין.
"איך את יודעת? הוא אמר שיש לו פחות משבוע לחיות." אמרתי.
"כן, אבל יש לנו את הספר העתיק. אני בטוחה שנוכל למצוא בו תרופה." אמרה לין.
"הספר העתיק?" שאלתי.
"הסר על ראשית ימיה של הולדין. כתוב בו הכל, כל התרופות, כל כלי הנשק, כל המחלות. כל מידע שאי פעם נאגר בהולדין." אמר לין.
"אז… את חושבת שכתוב שם מה יכול להציל את ניקולס?" שאלתי.
"אני לא חושבת, אני יודעת." אמרה לין. התמלאתי אושר וחיבקתי אותה. לין נראתה קצת המומה בהתחלה אבל אז השתחרר וחיבקה אותי חזרה.
"תוודה!!" אמרתי באושר.
"לכי לניקולס, אני חושבת שהוא יהיה שמח לבלות איתך קצת., ואת חייבת לו התנצלות." אמרה לין. הנהנתי בחיוך גדול ורצתי חזרה למקום בו השארתי את ניקולס.
הם יימצאו תרופה, ניקולס יחיה, הכל יהיה בסדר.
או… שלא?
לין אמרה שהיא יודעת שהתרופה כתובה בספ. אבל מה אם היא לא כתובה שם, מה אם הם יגלו אותה מאוחר מידי?
לא. אני חייבת להתרכז. אני חייבת להישאר אופטימית, בשביל ניקולס.
ובשבילי.