מבעד למראה – פרק שביעי

ניקולס ואני יצאנו מהאוהל וראינו שכל הרחבה שמסביב לאוהל הוצפה בכל מיני דברים שקשורים לאימונים שלנו. היו שם מטרות וחץ וקשת, חברות, פגיונות ואפילו חכות דגים (מה אני אעשה עם זה? אדוג מישהו למוות?) ועוד כל מיני דברים מוזרים שאני לא יודעת איך קוראים להם.
"תבחרו כלי נשק שאיתו תרצו להתאמן." אמרה לין. לא שמתי לב שהיא נעמדה לידינו.
"למה יש פה חכות דגים?" שאלתי.
"איך את מצפה שנשיג דגים? עם הידיים?" שאלה לין.
"אבל.. למה זה עם הכלי נשק?" שאלתי.
"סתם. אבל תתפלאי לשמוע כמה נזק אפשר לעשות עם חכה אחת ודג עקשן." אמרה לין. ניקולס הלך ישר לחרבות. ראיתי את מורלו ועוד קנטאור עומדים ומדברים. ברגע שניקולס התקרב הם השתתקו והשתחוו.
"למה הם השתחוו?" שאלתי את לין, אבל היא כבר לא הייתה לידי. ראיתי אותה עם קשת ביד ואשפת חיצים על הגב. היא עמדה מול אחת המטרות והתחילה לירות חיצים. היא לא פיספסה אפילו לא פעם אחת.
"אני אלך לדוג…" אמרתי. ניגשתי לאזור בו היו חכות הדגים.
"גברתי מעוניינת לדוג?" נשמע קול לידי ואני קפצתי בבהלה.
"אל תיבהלי, זה רק אני." אמר הקול. הסתכלתי למטה וראיתי את צ'פרון.
"אוה, שלום צ'פרון." אמרתי.
"שלום גם לך גברתי." אמר צ'פרון.
"אתה יכול לקרוא לי זואי." אמרתי.
"זואי… שם מעניין." אמר צ'פרון.
"גם אתה הולך לדוג עכשיו?" שאלתי.
"אם גברתי- אה, זאת אומרת, זואי. אם זואי מעוניינת בחברתי." אמר צ'פרון.
"אני מעוניינת בחברתך." אמרתי. צ'פרון חייך ולקח חכה בגודל שמאתים לו. הוא הוביל אותי לאגם שנמצא לא רחוק מהמחנה.
"האגם הזה יחסית מבודד, רוב היצורים מעדיפים ללכת לנהר הגדול." אמר צ'פרון.
"איפה נמצא הנהר הגדול?" שאלתי.
"במרחק של כחצי שעה הליכה." אמר צ'פרון.הנהנתי.
"זואי, את והחבר שלך נלחמים איתנו?" שאל צ'פרון אחרי כמה דקות של שתיקה.
"כן, זאת הדרך היחידה שלנו להגיע הביתה." אמרתי.
"הביתה?" שאל צ'פרון בבלבול.
"ניקולס ואני לא באנו לכאן מרצון, אנחנו רוצים לחזור הביתה." אמרתי.
"אבל.. הנבואה! היא לא תוכל להתגשם!" אמר צ'פרון בהיסטריה.
"צ'פרון! תירגע! תנשום." אמרתי. צ'פרון נשם עמוק.
"על איזה נבואה אתה מדבר?" שאלתי.
"לפני המון המון שנים ניתנה נבואה, ששני בני אדם ושתי בנות אדם יצילו את הולדין משלטונו של העריץ וישלטו על הממלכה." אמר צ'פרון.
"עריץ?" שאלתי.
"כן. הכוונה היא להורמיון." אמר צ'פרון.
"אה. אבל איך זה קשור אלינו?" שאלתי.
"כשלוק ולין רק הגיעו להולדין, היינו בטוחים שסופסוף הנבואה תתגשם ויהיו לנו חיים שקטים, אבל הייתה בעיה. לין ולוק הם שניים, בנבואה כתוב ארבע. לא ידענו מה לעשות עד שאתם הופעתם." אמר צ'פרון.
"ניקולס ואני צריכים להגשים את הנבואה ביחד עם לין ולוק?" שאלתי.
"כן!" אמר צ'פרון.
"אבל.. יש לנו בית, משפחה, חברים. אנחנו לא יכולים להישאר כאן." אמרתי.
"אבל הולדין זקוקה לכם!" אמר צ'פרון.
"אני בטוחה שהולדין תסתדר גם בלעדינו." אמרתי. קמתי ממקומי ליד צ'פרון וחזרתי לאוהל שלי ושל ניקולס. הולדין היא מקום נחמד והכל, אבל אני לא שייכת לכאן, וגם ניקולס לא. התכוונתי לפשוט את השמלה ולחזור לבגדים הרגילים שלי, אבל אז נשמע קול מוזר. מישהו תקע בקונכייה למשך שנייה וחצי ואז הפסיק. השתררה דממה, ואז התחילו הצעקות. יצאתי במהירות מהאוהל.
"מה קורה כאן?" צעקתי מעל למהומה.
"אני כזאת מטומטמת! הייתי צריכה לדעת שזה תכסיס!" לין התקרבה אלי בריצה ועל גבה הייתה אשפת החיצים ובידה הקשת.
"מה תכסיס?" שאלתי.
"הורמיון שלח לכאן את טלאון לא כדי לוודא שאנחנו לא מתכוונים להפר את ההסכם, אלא כדי לבדוק אם אנחנו ערוכים למתקפה." אמרה לין.
"מה זאת אומרת ערוכים למתקפה?" שאלתי. לין הביטה בי.
"זה אמר שהורמיון תוקף אותנו! הוא שלח את טלאון כי לוודא שלא נוכל להחזיק מתקפה!" אמרה לין בכעס.
"אז המלחמה…" גימגמתי.
"המלחמה מתחילה עכשיו." אמרה לין.