מבעד למראה – פרק רביעי

תפסתי בידו של האדם-סוס והוא הניף אותי אל גבו.
"זואי! מה את עושה?" שאל אותי ניקולס.
"בוא נלך איתם, הם יגידו לנו מה שהם צריכים ואז נלך." אמרתי.
"ואם הם לא יתנו לנו ללכת?" שאל ניקולס.
"אנחנו ניתן לכם ללכת, קנטאור בבקשה." אמר האדם-סוס. אדם-סוס נוסף צעד קדימה.
"קוראים לך קנטאור?" שאלתי את האדם-סוס החדש.
"לא גברתי, קוראים לי שרלון, אבל כן, אני קנטאור." אמר שרלון. קנטאור.. זה נשמע לי מוכר.
"אה! שמעתי עליכם, הקנטאורים, אתם חצי אדם חצי סוס!" קראתי. כולם הביטו בי.
"זואי אני חושב שכולם שמו לב שקנטאורים הם חצי אדם וחצי סוס." אמר ניקולס ועלה על גבו של שרלון. האדם-סוס שיבשתי עליו פלט צעקה וכולם התחילו לרוץ/לדהור. תוך כמה דקות הגענו למחנה מוזר. המחנה היה מורכב מאוהלים בצבעים אדום וירוק, והיו שם המון יצורים מוזרים. קנטאורים היה דבר נפוץ שם, אבל מלבדם היו גם כל מיני חצאי אדם חצי חיות משונים. הקנטאור הוריד אותי מעל גבו.
"בואי גברתי." אמר. גם ניקולס ירד מגב הקנטאור שעליו רכב. הקנטאור הוביל אותנו לכיוון אוהל ירוק ענק שעמד בסוף המחנה.
"מי נמצא שם?" שאלתי.
"המפקדים שלנו, לין ולוק." אמר הקנטאור. הגענו לאוהל. הקנטאור לא היה צריך לעשות כלום כי ברגע שנעצרנו מישהי יצאה מהאוהל. היה לה שיער אדמוני ארוך אסוף בצמה, עיניים אפורות חודרות ועור בהיר עם מלא נמשים.
"מי אלה?" היא שאלה.
"שני בני אדם שעברו בשער." אמר הקנטאור. הנערה, שנראתה בערך בגילי, בחנה אותנו.
"תודה מורלו, אני אטפל בהם מכאן." היא אמרה. מורלו הקנטאור הנהן והלך. הנערה סימנה לי ולניקולס לבוא אחריה ונכנסה לאוהל. שנינו נכנסו אחריה. בתוך האוהל היו חדרים (הא?!) ובאמצע היה שולחן וכמה כיסאות מסביבו. הנערה התיישבה על אחד מהם וסימנה לנו לשבת. ניקולס ואני התיישבנו בחשש. אני מודה, הנערה הפחידה אותי.
"מי אתם?" שאלה.
"אני ניקולס, זאת זואי." אמר ניקולס.
"איך הגעתם לכאן?" שאלה הנערה.
"זה ישמע מוזר, אבל אנחנו חושבים שהגענו לכאן דרך מראה." אמר ניקולס.
"למה באתם לכאן? מה אתם רוצים?" שאלה הנערה.
"מה זאת אורמת מה אנחנו רוצים… לא ידענו שהמקום הזה קיים! הגענו הנה בטעות!" דיברתי בפעם הראשונה מאז שפגשנו את הנערה. היא הביטה בי בעיניה האפורות .
"את רוצה לומר לי שלא ידעתם על קיומה של הולדין?" שאלה הנערה.
"מה זה הולדין?" שאלתי. הנערה גיחכה.
"את נמצאת בממלכה שנקראת הולדין." אמרה הנערה.
"לא, לא ידענו על קיומה של הולדין." אמר ניקולס.
"אז למה באתם לכאן?" היא שאלה.
"הגענו הנה בטעות!" אמרתי.
"בחייך, לין, תפסיקי להלחיץ אותם." עוד מישהו נכנס לחדר. בחור שנראה בערך בן עשרים עם עור כהה ושיער שחור חייך אלינו.
"אני מצטער, לין היא לא בחורה כל כך חברותית." אמר הבחור.
"אוי תסתום." אמרה לין. הבחור הושיט את ידו ללחיצה.
"אני לוק." אמר.
"זואי." לחצתי את ידו.
"ניקולס." אמר ניקולס. לוק בחן אותנו.
"אז מה מביא אתכם להולדין?" שאל.
"כלום, הגענו הנה בטעות." אמרתי.
"אה, כמוני וכמו לין." אמר לוק.
"גם אתם הגעתם הנה בטעות?" שאלתי.
"כן, אבל זה היה לפני המון שנים." אמרה לין.
"המלמדנון אמר שאתם בני האדם היחידים בהולדין, זה נכון?" שאל ניקולס.
"כן, זה נחמד שיש עוד בני אדם לשם שינוי." לוק חייך, אני מתחילה לחבב אותו. לפתע נשמע קול מוזר מבחוץ, כאילו מישהו מנסה לתקוע בחצוצרה שתקעו בה מגבת רטובה. לין נעמדה בבאת אחת.
"מה קורה?" שאל ניקולס ונעמד גם הוא.
"יש לנו אורחים לא רצויים." אמרה לין.