מבעד למראה – פרק ראשון

"זואי בובס." אמרה המורה בקול מאיים. בלעתי רוק וניגשתי אליה קצת רועדת. המורה הביטה בי בפנים שלא מסגירות שום רגש. היא הושיטה לי את המבחן במתמטיקה וקראה לתלמיד הבא. פתחתי את הקיפו והבטתי בציון.
"יש!!" צעקתי בקולי קולות.
"כמה קיבלת?" מיהרה אלי אמילי.
"שמונים." אמרתי בחיוך ענק.
"יוואוו!" צרחה אמילי. אנה, שריל, פילישיה וסוני רצו אלי גם כן.
"יואו, זואי, את כל כך חכמה." אמרה אנה.
"יואו, זואי, זה ציון מעולה!" אמרה פילישיה.
"אני קיבלתי עשר נקודות פחות מך." אמרה סוני.
"גם שבעים זה טוב." עודדתי אותה.
"היי, ניקולס, כמה אתה קיבלת?" שאלה שריל את ניקולס שבדיוק עבר לידינו.
"תשעים." ענה ניקולס. לעזאזל!!
"יוואוו!" צרחה אמילי.
"כמה קיבלת, בובס?" שאל אותי ניקולס.
"שמונים, פרי." עניתי לו. שם המשפחה של ניקולס זה פרימן לכן אני קוראת לו פרי. הוא שונא את זה.
"יפה. טוב, זואי והבובסיות, אני צריך ללכת, יש לי ציון תשעים להשוויץ בו." אמר ניקולס והתרחק.
"אני שונאת שהוא קורא לנו בובסיות." רטנה סוני. כל הילדים בכיתה קוראים לנו זואי והשפוטות שלה, רק ניקולס קורא לנו זואי והבובסיות, אני שונאת את זה. לא רציתי להיות הילדה הכי מקובלת בכיתה שיש לה עדת מעריצות. טוב, אני מניחה שעיניים כחולות עושות את זה לכולם, גם אם השיער שלך לא בלונדיני אלא שחור. ניקולס, לעומת זאת, בלונדיני עם עיניים ירוקות, מה שזיכה אותו בתואר 'הבן הכי שווה בשכבה'.
"הייתן מאמינות שבגן הוא היה ילד קטן ומנומס ששואל לשלומך ולא מושך לך בצמות…?" נאנחתי. כולן נאנחו איתי.
"אבל את חייבת להודות שיש משהו מושך בשוויצריות שלו." אמרה פילישיה.
"פילי, את יודעת שאני לא יכולה לחשוב עליו במובן הזה. הוא כמו אח שלי." אמרתי.
"איזה מזל יש לך, הבן הכי שווה בשכבה הוא החבר הכי טוב שלך." נאנחה פילישיה. כמו שלא ניתן להסיק מהשיחות שלי עם ניקולס, אנחנו החברים הכי טובים. ההורים שלנו חברים קרובים כך שאנו מכירים אחד את השנייה מגיל אפס. אנחנו עושים כמעט הכל ביחד ואנחנו יודעים את כל הסודות אחד של השנייה. אז למה בשיחות שלנו אנחנו יורדים אחד על השני? כי זה כיף.
"אני מניחה שאפשר לקרוא לזה מזל." אמרתי. הפעמון צילצל, כל התלמידים לקחו את התיקים וברחו החוצה חוץ מהחבורה שלנו שהלכה באיטיות. ניקולס השיג אותנו בריצה.
"שלום בנות." אמר ניקולס. כולן ענו לו 'היי' בקול גבוה בשתי אוקטאבות בערך מהקול הרגיל שלהן.
"תגידי, זואי, את רוצה להיפגש היום לעשות את העבודה בביולוגיה?" שאל ניקולס.
"קבעתי עם אנה לעשות אותה." אמרתי.
"זה בסדר, אני אעשה עם שריל." אמרה אנה.
"לא צריך, את יכולה לעשות עם זואי, אני יכול לעשות עם שתיכן?" שאל ניקולס.
"כן!!" צווה אנה. דרכתי עליה.
"אז תבואו אלי בחמש." אמרתי.
"בכיף. תודה זואי, תודה אנה." אמר ניקולס והלך.
"היי, זואי, אני גם יכולה לעשות איתך?" שאלה שריל.
"את רוצה רק בגלל ניקולס, נכון?" שאלתי אותה. שריל הסמיקה.
"אל תדאגו, אני אעשה עם כולכן שיחת סקייפ בחמש וחצי כשהוא יהיה אצלי." אמרתי.
"תודה זואי." אמרו כולן. חייכתי. יצאנו מבית הספר והתחלנו ללכת. כולנו גרות בשני רחובות מקבילים אז אנחנו הולכות כל בוקר ביחד וחוזרות בצהריים ביחד. באמצע הדרך אמילי נעצרה.
"תראו." היא התכופפה והרימה משהו מהרצפה.
"מה זה?" שאלה סוני.
"מראה." ענתה אמילי.
"תשאירי את זה שם, אולי היא נפלה למישהו הוא מחפש אותה. את יודעת שאי אפשר לשרוד בלי מראה." אמרה שריל. כן, אני מודה, אנחנו שטחיות. בדרך כלל זה מגיע עם הסטיגמה של מטומטמות, אבל אנחנו לא כאלה! אולי רק קצת…
"צודקת." אמרה אמילי והניחה את המראה. המשכנו ללכת, כשהגענו להתפצלות של שתי הרחובות כל אחת פנתה לביתה.
"אל תשכחו בחמש וחצי כולן מחוברת לסקייפ." אמרתי. כולן הנהנו בחיוך ואני הלכתי לביתי. נכנסתי פנימה והכנתי לי משהו לאכול. כשסיימתי הסתכלתי בשעון, נשארו לי שעתיים עד שניקולס ואנה יבואו אז נכנסתי לחדר, החלפתי לבגדים נוחים ועליתי למיטה. כיוונתי שעון מעורר לשעה רבע לחמש ועצמתי עיניים. תוך כמה דקות נרדמתי.