מבעד למראה- פרק חמש עשרה

"מה זאת אומרת הורמיון חטף אותו?" שאלתי, המומה.
"אני ממש מצטער. בהתקפה הקודמת, הורמיון שם לב אלייך ואל ניקולס והוא ישר זהה שאתם בני אדם, הוא הבין שהנבואה עומדת להתגשם והוא לא רצה לתת לזה לקרות. כשלא היינו מוכנים הוא פשט על המחנה ו.. תפס את ניקולס." אמר לוק.
"חייבים לעזור לו!" אמרתי.
"אני יודע, האנשים שלנו עובדם על תוכנית.." אמר לוק.
"לא!! צריך ללכת להציל אותו עכשיו!!" אמרתי בכעס.
"אני לא יכולים סתם כף להתפרץ למחנה של הורמיון. אנחנו נמות!" אמרה לין.
"אבל זה ניקולס!" התחלתי לבכות. "אנחנו חייבים!" אמרתי.
"זואי, תירגעי, בבקשה. כבר מחר נשלח קבוצה של לוחמים להציל אותו." אמר לוק.
"אבל הוא ימות בינתיים. הורומ.. הימור.. מי שזה לא יהיה יהרוג אותו!" אמרתי.
"הורמיון לא יהרוג את ניקולס, עדיין לא." אמר לוק.
"איך אתה יודע? הוא מעולם לא חטף אותך!" צעקתי עליו. ההבעה של לוק השתנתה.
"את טועה." אמר לוק. ברגע אחד הפסקתי לבכות. עמדתי שם, מלאת בושה.
"אני.. אני מצטערת." אמרתי ורצתי לאוהל. אני לא יכולה לעבר יום אד בלי לעשות משהו מטומטם? וניקולס.. אוי ניקולס!! אני חייבת להציל אותו! אבל איך?
נשכבתי על המיטה באוהל שלנו וחשבתי. את מחשבותיי קטעה הקריאה לארוחת הערב.
יש לי רעיון.
יצאתי מהאוהל ובמקום ללכת לאזור האוכל הלכתי לאזור הלכי נשק. לקחתי משם חץ וקשת. למרות שאני דיי גרועה בזה, החלטתי ללכת עם זה מאשר בלי כלום. ראיתי את צ'פרון רץ במהירות לכיוון אזור האוכל.
"צ'פרון! בוא רגע!" קראתי לו. צ'פרון בא אלי בריצה.
"מה רצונך, גברתי?" שאל.
"איפה נמצא המחנה של הורמי-משהו?" שאלתי.
"הורמיון? לכי לשם," צ'פרון הצביע לכיוון היער, "תלכי ישר עד שתגיעי לקרחת יער קטנה, את תזהי אותה כי הקרחת יער היא בצורת עיגול מושלם שבמרכזו באר. תפני שם שמאלה ותגיעי למחנה של הורמיון." אמר צ'פרון.
"תודה רבה, אתה יכול ללכת לאכול עכשיו." אמרתי. צ'פרון הנהן ורץ לאזור האוכל. תליתי את אשפת החיצים על גבי ורצתי לכיוון שאליו הצביע צ'פרון. נכנסתי ליער וכבר עליתי על הטעות הראשונה שלי – שכחתי לקחת פנס. רצתי ביער בעיוורון, נתקעתי באבנים, ענפים ועצים. אבל לא התייאשתי. כל רעש קטן הקפיץ אותי, וכל זרד מתפצח גרם לי לשלוף חץ האשפת חיצים. לבסוף מצאתי את קרחת היער שצ'פרון דיבר עליה. ידעתי שזו אותה אחת בגלל שכמעט נפלתי לתוך הבאר. קמתי וניערתי את החול והעלים מבגדים. פניתי שמאלה (אני חושבת שזה היה שמאלה) והמשכתי להתקדם. לפתע ראיתי אור קטן. התקדמתי לכיוון האור וראיתי שזאת מדורה. התקדמתי עוד קצת וגיליתי שהמדורה היא אמצע המחנה של הורמי-משהו. הצלחת להתגנב לאמצע המחנה בלי שאף אחד יבחין בי – אחד אפס לזואי! התקדמתי לכיוון המדורה ושלפתי חץ מאשפת החיצים. לפתע הרגשתי משהו חד צמוד לי לגב.
"יפה, יפה. מה יש לנו כאן…" אמר קול מאחורי. כבר לא אחד אפס לזואי. הסתובבתי בזהירות. מולי עמד מישהו שני מטר אורך-שני מטר רוחב. הוא החזיק בידו חנית שעכשיו הייתה מוצמדת לי לחזה. מאחוריו עמדו המון חיילים. וכשאני אומרת המון, אני מתכוונת המון, צבא שלם. נפלתי בפח – נכנסתי ישר למלכודת.
"מה אתה רוצה?" שאלתי. האיש עם החנית צחק. החיילים מאחוריו צחקו גם ונשמעו כמו הקלטה.
"נעים לפגוש אותך, אני הורמיון." אמר האיש עם החנית.