מבחן האומץ עונה 2- פרק 6 :)

ויולט, ניל, ליאם ומארי אנטואנט, חברתם החדשה בת ה-15, עמדו בכניסה לחדר מספר 32.
הילדים היו מודאגים. ויולט לא ידעה איך מאריה תגיב לאחר שיספרו לה. היא בכלל חשבה שזה רעיון נוראי שהיא באה איתם. למה הם לא יכלו להתעקש יותר שהיא לא תבוא? טוב, האמת שזה היה קצת מפחיד להתווכח איתה. אחרי הכל, אמא שלה היא הקיסרית של אוסטריה, והיא עצמה המלכה העתידית של צרפת.
ליאם נשם עמוק ופתח את הדלת. בפנים, ישובים על הריצפה, ישבו פיטר, מאט, אנג'לה וסקיילר. כנראה טיה, רוקי ואית'ן עוד לא חזרו.
הילדים הישובים על הריצפה הרימו את מבטיהם לכיוון הרביעיה, ונראו מבולבלים למראה מאריה, ולמראה השמלה שלבשה ויולט.
"אמ טוב.. מאריה, אלו מאט, פיטר, סקיילר ואנג'לה" הציג ניל את הילדים שהיו בחדר.
מאריה נראתה מבולבלת. "אתם לא גרים עם אבא ואמא? ואתם גרים בחדר הקטן הזה?" שאלה בהרמת גבה.
"את צודקת. אנחנו תכף נסביר לך הכל רק בואי נחכה לאחרים טוב?" אמר ליאם.
"אבל אני רוצה לדעת עכשיו!" היא רקעה ברגליה כמו ילדה קטנה ומפונקת, מה שבאופן אירוני היא באמת הייתה.
שלושת הילדים החליפו מבטים. האחרים הסתכלו עליהם במבט מבולבל.
"אנחנו נספר לך כשהאחרים יגיעו" אמרה ויולט באיטיות והיה נראה שהיא מרוגזת. זה השתיק את מאריה, אך היא רקעה ברגליה בעצבנות. "משעמם לי" היא אמרה.
"אנחנו נציג אותך לאחרים. חבר'ה, זאת הארכידוכסית של אוסטריה, מאריה–" אמר ליאם אך נקטע בגסות על ידי מאריה.
"מאריה אנטוניה יוספה יוהנה לבית הבסבורג-לורן" אמרה מאריה בטון מלא חשיבות עצמית. הילדים הביטו בה עדיין בבילבול. הם לא זיהו מי זאת.
"המכונה מארי אנטואנט" הוסיפה ויולט וגרמה לפיות הילדים להפתח בהפתעה.
"את מתכוונת–" התחילה אנג'לה, וויולט הינהנה.
מאריה הביטה בה במבט זועף, "אני לא מוכנה שיקראו לי כך. זה כינוי טיפשי, ואתם צריכים לקרוא לי בשמי. אולי לא בשמי המלא כי הוא ארוך ומעייף, אך לפחות מאריה אנטוניה. ברור?" מאריה הייתה שתלטנית ומפונקת, אך היא גם יכלה להיות דיי מתוקה.
"אני וסקיילר הלכנו בשלג וקפאנו מקור, אז חזרנו. לא הרחקנו יותר מדי" אמרה אנג'לה, "ו-ויי, מה זאת השמלה הזאת לכל הרוחות?!" הוסיפה. מאריה נעלבה.
"היא השמלה האהובה עליי! אני לא מוכנה שתקראי לה כך!!" קראה בעלבון. אנג'לה התנצלה מיד בפני מאריה הפגועה, אך החזירה את מבטה לויולט.
"עזבי. פשוט עזבי" אמרה לה ויולט ונאנחה.
"גם אנחנו לא מצאנו כלכך הרבה. מצאנו מנהרה דיי רחוק מפה, ונכנסנו לבפנים, אך היא הייתה ארוכה מדי ויצאנו" אמר פיטר.
"והאחרים?" שאלה ויולט, וברגע ששאלה זאת פרצו לחדר בבהלה, מתנשפים וקופאים מקור, אית'ן רוקי וטיה.
"אנחנו–חייבים–ללכת–עכשיו" התנשפה טיה.
"מה קרה טיה?" נבהלה סקיילר וקמה מהריצפה. האחרים קמו אחריה.
"הם" התנשפה טיה והצביעה מעבר לחלון, שם ראו זוג נערים גבוהים, אחד עם שיער בלונדיני מתנפנף, והשני עם כובע גרב. הנערים התקרבו לעבר החדר, והילדים נבהלו.
"מה הם רוצים??" נבהלה גם אנג'לה.
"טוב אבל זה קצת מסובך.. בקיצור, ראינו מחנה ריק באמצע היער, והיינו קפואים ורעבים, והיה שם שמיכות ואוכל. אז בקיצור התגנבנו ולקחנו כמה שמיכות וקצת אוכל, ואז הם הגיעו וישר נבהלנו אז ברחנו והם רצו אחרינו. חייבים ללכת!!" אמרה רוקי בלחץ גובר. היא נעצרה עם עיניה על מאריה ועל שמלתה של ויולט, אבל פחדה גבר.
"רגע, אולי הם רק רוצים להכיר אותנו?" שאל ליאם הידידותי.
"תאמין לי, הם לא" אמרה רוקי, ורק כדי להמחיש את טענתה, הנער הבלונדיני הוציא סכין מכיסו.
מאריה התעצבנה. היא יצאה אל הנערים החוצה ונעמדה בשלג, עם שמלתה הלבנה זהובה, והשיער האסוף בקפידה שלה. היא נעמדה עם ידיים על המותניים וחיכתה לנערים.
הנערים גיחכו למראה.
"מה אתם מציקים לילדים המסכנים? הם קופאים מקור ורעבים למוות! אתם לא יכולתם לתת קצת מכמות האוכל העצומה שהייתה לכם, לחבורת ילדים מסכנים, שבאמת צריכים את השמיכות הללו?" אמרה מאריה בחשיבות. הילדים זיכו אותה בנקודה בליבם. הנערים לא כלכך. הם היו משועשעים.
"ומה את עושה כאן בקור, ילדה קטנה?" שאל הבחור הגבוה יותר עם הכובע גרב בחיוך משועשע.
"אני עוזרת לחברי. אני יודעת שלא הייתה צריכה לצאת מהטירה של אמא, ולעזוב את המסיבה שעשו עבורי, אבל הייתי חייבת. אלמלא הייתי פה, מי היה עוצר ילדים פירחחים ועלובים שכמוכם?" אמרה מאריה.
"היי, היי! מי את חושבת שאת, קטנה?" אמר הבלונדיני שהתעצבן עליה.
"הארכידוכסית של אוסטריה. ועם זה לא מספיק בשבילך -אמרה בטון המתנשא ביותר שהצליחה להפיק- אז ביתה של הקיסרית מריה תרזה. אתה עדיין מרגיש חזק ממני, פירחח?" היא כינתה אותו בחזרה. הנערים נראו מבולבלים. לא נראה שהם יודעים באמת מה המשמעות של הארכידוכסית של אוסטריה.
"זה תפקיד דיי חשוב כאן, תפקיד שזכיתי על כך שנולדתי" אמרה מאריה, כנראה גם היא הכינה בבילבולם.
"א-אנחנו מצטערים, הליידי הארכידוכסית, אבל הם גנבו מאיתנו! הרגשנו שזה מגיע להם" מילמל הבלונדיני.
מאריה התרגזה, "הם היו חייבים לגנוב! הם ילדים מסכנים שלא היה להם דבר מלבד החדר הזה, והם היו רעבים וקפואים. אז מה עם הם לקחו כמה שמיכות ואוכל? יש ילדים שצריכים את זה יותר מכם! תראו קצת אמפתיות אחד כלפי השני!" הטיפה להם מאריה. בשלב הזה, היה נראה שמאריה הרבה יותר גדולה מהם, והרבה יותר חזקה.
"אנחנו מצטערים, הליידי.." אמר הבחור עם הכובע גרב.
"תתנצלו בפני הילדים שרדפתם אחריהם. עכשיו!" הורתה מאריה בנוקשות. רוקי, טיה ואית'ן יצאו בהיסוס מהחדר ונעמדו מול הבחורים. הם לא היו הרבה יותר גבוהים מאית'ן, אך מהבנות כן.
"אנחנו מצטערים" אמרו הבחורים בנוקשות. הם ממש לא הצטערו, אבל היה נראה שמאריה קצת מלחיצה אותם. הם היו דיי חמודים, אחרי הכל. לבלונדיני היו עיניים כחולות יפות ושפתיים מסורטטות. לזה עם הכובע גרב היו עיניים ירוקות בהירות ממש והוא היה רזה יותר מהשני.
הילדים הינהנו בהיסוס, עוד טיפה מתנשפים מהריצה.
שאר הילדים יצאו גם הם מהחדר. העיינים של כולם הופנו כלפי ויולט הלבושה בשמלה הורודה הנוצצת של מאריה. היא הסמיקה.
"סיפור ארוך.." היא מילמלה.
"מה השמות שלכם?" שאלה מאריה. העיינים שוב הופנו אליה.
"אני סטפן וזה אנדרו" הציג אותם הבלונדיני.
"אני מאריה אנטוניה" אמרה מאריה.
"פיטר, רוקי, ליאם, ניל, אית'ן, סקיילר, אנג'לה, מאט, ואני ויולט" הציגה ויולט את האחרים.
"איפה אתם גרים?" שאל ליאם.
"בביקתה קרוב ליער. אנחנו יצאנו לצוד לשבוע והקמנו מאהל ביער" אמר אנדרו.
"מה זה?" שאלה פתאום סקיילר והצביעה לעבר גוש גדול המתקרב אליהם במהירות גוברת.
"דוב" אמרו יחד סטפן בשמחה, ואית'ן בלחישה מפוחדת.