מבחן האומץ עונה 2- פרק 4 :)

"אז סקיילר, מה באמת מידת החזייה שלך?" שאלה רוקי כשהן הגיעו לחדר של טיה וסקיילר. הן התיישבו על השטיח הורוד הפרוותי שטיה הביאה מהבית.
"אמ.." סקיילר האדימה. היא הכניסה את ידה לחולצתה והוציאה ניירות מקומטים שהיו שם. "את מתכוונת בלי אלו..? משהו כמו A אפס." אמרה סקיילר בעצבנות ודחפה את הניירות בחזרה.
"את לא צריכה אותם! תוציאי את זה.. בנים לא אוהבים בנות מזויפות, ולמרות שזה אולי מוסיף לך כמה מידות, ברגע שיחבקו אותך? הכל ימעך.. זה יהיה מוזר" אמרה טיה והורידה את הגומיה הסגולה משיערה השטני הבהיר, וסידרה את שיערה סביב כתפיה במקום בקוקו לוחץ.
"אבל אין לי כלום.." אמרה סקיילר והוציאה שוב את הניירות המקומטים. אמנם היה לה גוף קטן וצנום חסר כל קימור נשי, אך היא הייתה חמודה ופניה יפות.
"לא נורא, את חמודה" עודדה אותה רוקי. "תדליקו טלוויזיה נראלי יש 'דה נקסט טופ מודל' (the next top model)"
טיה הדליקה את הטלוויזיה. על המסך הופיעו מספר תמונות של ילדים ומעל התמונות נכתב 'נעדר\ת'
שלושת הבנות הביטו בעיניים פעורות במסך, ואז אחת בשניה.
"אוי לא.." אמרה סקיילר.
"אין מצב." אמרה טיה, ורוקי רק הביטה במסך בעיניים נדהמות.
באותו הרגע התפרצו לחדר שלושת הבנים, ניל, ליאם ואית'ן, ואנג'לה וויולט.
"אני מכירה אותה.. זאת לינה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי.." אמרה סקיילר והצביעה על ילדה קטנה בצבע עור שחום ושיער שחור אסוף לקוקו הדוק. היה לה מבט מופתע, כאילו צילמו אותה שניה אחרי שהיא הגיעה למקום המצולם.
"וזאת האקסית שלי.." אמר ניל, מצביע אל עבר ילדה בלונדינית עם ליפסטיק אדום נוצץ ואותו מבט מופתע.
"הילדה הכי מגניבה שהייתה שכבה מעליי.. כלכך רציתי להדמות לה" אמרה טיה על נערה עם מבט מצומצם, אמנם לא מופתע, אך מוטרד. כאילו קרה לה משהו, והיא מנסה להסוות את זה.
"הבחור שהייתי מאוהבת בו כל היסודי.." אמרה ויולט.
ליד התמונות של הילדים היה כתוב באותיות אדומות 'נעדרים כבר יותר מחודשיים'.
"פשוט פה מסריח." אמרה רוקי.
"אני דיברתי איתה לפני חודשיים. יש לי אפילו הוכחה. לפני חודש, שתינו הלכנו לבילוי בלונה פארק והצטלמנו המון.. אני יראה לכם" אמרה סקיילר והוציאה את האייפון שלה מכיסה. היא נכנסה לתמונות.
"הנה רואים.." היא התחילה לאמר ואז נעצרה. התמונות נעלמו. לא הייתה אפילו תמונה אחת. היא הרימה את עיניה ללמעלה של המסך, ועיניה נפערו באימה.
"אין מצב.." היא לחשה.
"אתם לא תאמינו.." היא אמרה וסובבה את הטלפון שלה בכדי להראות לכולם. התאריך היה 20.1.1974
הילדים הביטו בה באימה מתגברת.
"אין סיכוי. הטלפון שלך דפוק או משהו. תפסיקו להיות כאלה פרנואידים" אמרה טיה, מנסה לשכנע לא רק את השאר, אלא גם את עצמה.
"ת..תבדקו בשלכם" גימגמה סקיילר.
הם הוציאו את הטלפונים שלהם, ובכולם היה כתוב את אותו התאריך. ה-20.1.1974
"רגע, אני רוצה להבין. אתם חושבים שעברו שלושה חודשים שלמים מאז שסיימנו את השיעור על השינוי צורה וההעברה? זה לא הגיוני ! זה היה היום בבוקר!!" אמר אית'ן בנימה משכנעת.
באותו הרגע, פרצו מהארון מאט ופיטר, וגרמו לילדים, שהיו מבוהלים דיו, לצרוח בפחד.
"תירגעו זה רק אנחנו.." אמר מאט בעצבנות.
"א..איך הגעתם לשם?" שאלה אנג'לה בגימגום.
"דרך הארון שלנו.. הם מחוברים" אמר פיטר, וסידר את משקפיו על אפו.
"שמענו מפה רעשים ולא ידענו מה זה, אבל כנראה שזה רק אתם" אמר מאט.
"תקשיבו…" אמרה ויולט בפחד הולך וגובר ואז הצביעה לעבר החלון המשקיף החוצה. הילדים הסתובבו באיטיות, ולבסוף נעמדו כולם מול החלון. מחוץ לחלון הכל היה מכוסה שלג. העצים, הרצפה, הגגות של הבתים הקרובים. הכל שלג.
"עכשיו באמת ינואר? של 1974?" שאל ליאם. הוא ניגש החוצה והרים קצת שלג מהמרפסת הקטנה. השלג היה אמיתי לגמרי, והקפיא את ידו. הוא ניער אותה במהירות.
"מה קורה פה?" שאל פיטר.
"הרגע עברנו בזמן. שלושה חודשים קדימה פלוס 234 שנים" אמר ליאם בהלם והסתכל לעבר פיטר.
מאט הסתכל עליו במבט משועשע "ברור" הוא אמר בציניות.
"תסתכל" אמרה ויולט והצביע לעבר החלון שוב.
"לא אומר כלום.." אמר מאט, חיוך מעצבן תלוי על פניו.
"התאריכים בטלפונים שלנו" אמרה אנג'לה. מאט ניענע בראשו.
"אני יודע!" אמר ניל לפתע. הוא נכנס לארון שדרכו עברו מאט ופיטר, ואז חזר. מאוכזב.
"חשבתי שזה אולי איזה שער קסמים שעם עוברים בוא אז עוברים בזמן או משהו.." הוא אמר.
"אבל רק מאט ופיטר עברו בו." אמר אית'ן.
ניל השפיל את מבטו.
"תראו את זה" אמרה לפתע סקיילר שפתחה את הדלת בינתיים. מחוץ לדלת היה שלג ועוד שלג. הבניין נעלם. הם היו חדר קטן עם עשרה ילדים באמצע שום מקום מאתיים שנה לפני שהם נולדו.