מבוך האשליות- פרק 9

האיש נתפס לא מוכן. הוא לא ציפה לפגוש אותם, ובוודאי לא בזמן הקרוב. פחד החל לחלחל לגופו והוא לא הצליח להבין למה. שום דבר לא היה מפחיד בזוג הילדים הבהירים שעמדו לפניו במבט קודר ומחלחל. הוא זיהה אותם, אבל לא זיהה את ההרגשה שחווה באותו רגע ששם לב אליהם
הם סגרו עליו ביציאה האחורית של הפאב בו היו. סוף כל סוף, הצליחו לתפוס אותו במפתיע, אחרי חיפוש ארוך שהסתיים כך פתאום, בוודאי מהסיבה הנכונה המסוימת.
"בבקשה, אל תפגעו בי!" הוא התחנן לצערו. "א-אני רק השליח."
"רק שליח הורג את ההורים והאחים שלנו?" אמילי, הילדה, שאלה אותו במבט עוין.
"זה מה שאמרו לי לעשות. ש-שילמו לי כדי שאעשה את זה, הרבה כסף." הוא ניסה להסביר להם בתקווה שיבינו. זה לא פעל.
מוריאל, הילד, ריכז את מבטו עליו והשתדל שכרגע, לא לפגוע בו. אמילי אמרה לו לא להיחפז במעשים שלו, על אף שלפעמים רגשותיו קדמו לכושר השיפוט שלו, והוא לא הצליח לשלוט בהם. הוא היה גאה בעצמו שהצליח להביט באדם הרוצח הזה, ולא להרוג אותו על המקום, כי היה יכול.
"אני- אני אביא אתכם לאמא האמיתית שלכם, רק אל תהרגו אותי."
נשמתו נפחה בזעקה דומעת יחידה ולא ניתנה לו הזדמנות חנינה נוספת.
"מוריאל." אמילי פנתה לאחיה באנחה מתקשה.
הוא סובב אליה את ראשו במבט רציני. "הוא לא היה צריך לשקר." הוא הסביר לה. הוא פנה ללכת ולהשאיר את הגופה מאחור. אחותו זגזגה בניהם מספר פעמים קצרות, ולאחר מכן, התקדמה אחריו, מנסה לחשוב מה תעשה עכשיו, כשקצה חוט שאסור היה עליו לדעת נחשף לפניו.

דניאל ידעה שהרצון העז שלה יביא אותה למטרה. זה לקח כמה זמן, אבל לאחר שכנועים רבים, היא הצליחה. היא קבעה עם טוביאס שיפגיש בינה לבין הבחור הזה, ג'יימס, שיוכל להוביל אותה למלכה, לנקמה לה חיכתה כל כך הרבה זמן.
לשמחתה, כאשר אח שלה מת היא לא הייתה נוכחת. אז היא כלל לא אהבה להילחם. היא הייתה בצד השקט של החבורה הקטנה שלהם, והעדיפה לתת לאחיה ולטוביאס להתעסק בנושאים האלה. כאשר פגשו את טוביאס לראשונה, הוא מיהר לספר להם על אופייה השולט של המלכה, ועל התוכנית שלו להבטיח סדר ותקווה במקום החדש. כמובן ששניהם הסכימו מיד לעזור לו. לא היה להם רגע קט להסס. אחיה תמיד ידע לזהות את הטוב שבאנשים, ובטוביאס, היה הרבה טוב.
דניאל אהבה לתאר אותו כ"רובין-הוד", כמו האגדה הזאת על הגנב שלקח מהעשירים ונתן לעניים, כי הוא הזכיר לה אותו מאוד. הוא רצה לעצור את שלטון המלכה הרודני ולהביא חופש לכולם, חופש אמיתי.
כנראה שבגלל הפעם האחרונה שניסו, טוביאס החמיר מעט עם המעשים שלו, ולא רצה שדניאל תתמודד עם מסע הנקמה על מות אחיה. הוא רצה לוותר, אמר שזה מסוכן מדי, שהוא טעה. לצערו, הוא לא הכיר אותה כמו שצריך. ברגע שהיא קבעה משהו, אי אפשר היה להניע אותה מכך, ואם היא אמרה שעל המלכה לשלם על המוות של אח שלה, זה מה שיקרה.
העכבר היה זה שנתן את הפקודה בשמה של המלכה. לכן היא רצתה למצוא אותו, כדי שיוביל אותה לרוצחת האמיתית. אך טוביאס לא סיפר לה שעשה עסקה עם מקור חדש שהבטיח לו דרך מהירה להגיע למלכה, והיא מעט נעלבה מכך, אך לא כעסה. התוצאה הייתה שווה את הסוד ששמר, כי המקור היה מהימן, ונתן לו את מה שרצתה.
היא לא מיהרה לחייך כשלחצה את ידו של הבחור בהיר השיער והעיניים. פניו היו יפיפיות עד שלא יכלה להתאפק שלא לחשוב מחשבות אחרות שבדרך כלל לא מגיעה אליהן. היא התעשתה מיד וחזרה להתעסק במה שחשוב- בדרך למלכה.
"אני הצטערתי לשמוע על אח שלך." הוא אמר, וגרם לה לחבב אותו יותר.
"תודה." היא השיבה עם חיוך קטן שהפתיע את טוביאס, ואליו לא שמה לב.
"מה התוכנית?" טוביאס מיהר לשאול אותו, והוא סיפר לו מה עלה בראשו.

אלי הייתה כבולה בשני מקרים. האחד, הפיזי, כאשר לא יכלה לזוז בעקבות חוד להב החרב הדקה שתמך את גבה והאחיזה של היד הלא מוכרת שתקפה אותה, והשני, המנטלי, שמצא אותה מותקפת שוק כאשר הצליחה (או לא הצליחה) למצוא את עצמה במצב כזה.
"הבחורה האדמונית מספרת הסיפורים." הקול הגברי שמאחוריה אמר בקול נוקשה. "מספרת סיפורים על עולמות אחרים?"
"זה מה ששמעת?" היא חייכה קלות ונרגעה מכך כאשר נזכרה שהיא לא במצב טוב לשמוח.
"זה נכון?" הוא חזר לשאול אותה. "זה נכון, את חושבת שיש עולם מעבר." הוא קבע במקומה.
"אז מה? זה לא חוקי." הוא סובב אותה אליו במכה יחידה, וחשף את עצמו בפניה. בכל זאת, הוא המשיך לכוון אליה את הסכין. שיערו היה שחור, קצר ופרוע. עיניו היו זהות בצבען. פניו היו מכוסות בזיפים כהים שדווקא החמיאו לו, והוא היה לבוש, בין היתר, במעיל עור שחור וארוך, שאחד כמוהו לאלי מעולם לא יצא לראות.
"איך את יודעת על עולמות אחרים?" הוא המשיך לשאול אותה.
"אם אתה מתכוון לחקור אותי, כדאי שתעשה את זה בחדר סגור ולא בסמטה חשופה, לא?" היא התחמקה.
"את חושבת שאני משחק איתך?" להב הסכין הוצמד לגרונה ונתן לה את התשובה הידועה מראש. "תעני."
"זה בגלל שאני לא מהעולם הזה." היא הפתיעה אותו בתשובה שלה. "ובעולם אחר, אח שלי מחכה לי שאמצא אותו."
הוא הרחיק את הנשק המאיים ממנה, והודה כסיום בכך שהחזיר אותו חזרה לנדן הריק שעל חגורתו, שהיה בצמוד אל נדן חרב ארוכה נוספת.
"אז כנראה שיש לנו עוד משהו במשותף." הפעם היה תורו להפתיע אותה בדבריו. "גם אני לא מכאן, ובעולם אחר, אשתי מחכה לי שאמצא אותה."