מבוך האשליות- פרק 59 (אחרון!)

אלי התקדמה יחד עם סקיי בין השיחים הסבוכים לקראת הגעתן לארמון המלכה הקפוא. שתיהן לבשו מספר רב של שכבות ארוכות שעזרו להן להתמודד עם הקור שהקיף את הארמון והיה נוכח באוויר הסמיך.
"יש לנו תוכנית מסוימת?" סקיי פנתה אליה כאשר נעצרו בסוף קצה השדה הגבוה בנקודה בה הצליחו להשקיף על הכניסה לארמון ועל השומרים החמושים. "אנחנו לא- ניכנס לשם סתם."
"ברור שלא." אלי הרגיעה אותה. "השאר יצרו הסחה, ואת ואני- אנחנו ניכנס."
"זה בטוח?" סקיי שאלה בחשש. "ג'יימס יכול לעשות את זה מבלי לעורר מהומה."
"אני יודעת, סקיי, אבל זה מרד." היא אמרה. "מתקפה שקטה רק תכלה את המשמעות האמיתית שאנחנו רוצים להראות, וזה כמה כוח יש למי שמתנגד למשטר המלכה, ואיך הוא יכול לנצח."
"אני מבינה." סקיי העלה חיוך קטן ותומך.
"הנה," אלי התרוממה מעט על רגליה, וסקיי אחריה, והן צפו בשומרים עוזבים את עמדתם בעקבות המהומות שחוללו שאר חבריהם. "זאת ההזדמנות שלנו, בואי." אלי החלה לרוץ במהירות אל הארמון כאשר היא מסתווה בחשיכה שהקיפה אותו, וסקיי אחריה, משתמשת בחושיה החייתיים כדי להבטיח שיגיעו למטרתן בבטחה.
הן נכנסו אל הארמון דרך שערי המתכת הגדולים והקרים.
לשמחתן, אלי לבשה זוג כפפות עבות שהקשו על הקור לפגוע בה. למרות שהקור כמעט ולא הפריע להן, הקרח שהתגבש על הרצפות דווקא כן. הן נאלצו ללכת עליו בעדינות אם לא רצו להחליק וליפול.
הן התקדמו בעדינות לקראת חדר כס המלכות, נעזרות בקירות המסדרון כדי לשמור על שיווי משקל.
המסדרונות היו חשוכים וריקים מאדם, מכל שומר או עוזר של המלכה, והמלכה עצמה, דבר שהקל עליהן מאוד לגשת אליה, מה שגם היה די מחשיד.
"יש לי הרגשה רעה." סקיי אמרה.
"איך לא? זו האווירה." אלי הבינה. "אין לך מה לדאוג בגלל זה, זה ייעלם ברגע שהכל ייגמר."
"אני לא חושבת שזה בגלל זה." סקיי הודתה.
"תסמכי עליי, זה זה." ענתה, והן המשיכו בדרכן אל המלכה.
לאחר מספר דקות של הליכה מתונה, הן הגיעו לזוג דלתות קפואות כבירות. הן היו רחבות וגבוהות מאוד, והגיעו כמעט עד לסוף התקרה של המסדרון הארוך.
"זה זה?" סקיי שאלה.
"כן." אלי השיבה. "זה חייב להיות. תסתכלי על הסמל שטבוע למעלה. זה סמל המלוכה." אלי הצביעה אליו, וסקיי התבוננה עד כמה שהצליחה. אחרי הכל, המקום עדיין היה חשוך ברובו.
"אני רואה." היא אמרה. "ועכשיו?"
"עכשיו נלחמים." אלי הוציאה את חרבה מנדן חגורתה ונכנסה אל תוך החדר בתנופה. סקיי אחריה, מחזיקה בקשתה ומוכנה לירות את אחד מחיציה על המטרה.
המלכה הלבנה קמה מכסאה וחיוך על פניה, חיוך ספקני.
"גבירתי המלכה," אלי פנתה אליה. "הגענו כדי להילחם בך ולנצח."
"אתן? שתיכן?" היא שאלה אותן וגיחכה. "זו בדיה נחמדה."
"אל תמעיטי בערכינו." אלי אמרה לה במבט רציני וחרבה שלופה ומכוונת. "כוחות הקרח שלך לא מהוות לנו איום."
"לכן, גבירותיי, לא כדאי להמעיט בערכי." היא התקרבה אליהן. "או שתמותו."
"עדיף למות מאשר להישאר נאמן לדיקטטורה שלך." סקיי השיבה.
"השקטה מדברת? מרענן." המלכה אמרה.
סקיי שחררה את אחיזתה מהחץ המתוח והוא התעופף הישר לכיוונה. מבלי לגעת בו הצליחה להקפיא אותו ולפרק אותו לרסיסי קרח קטנים.
"מה אמרתן?" היא פנתה אליהן. "תילחמו בי?" שאלה, והן עדיין היו מעט המומות מהכוח הרב שלה, שלצערן, לא ציפו שיהיה חזק כל כך. "לדאבוני, אני לא אוהבת מלחמות." היא שלחה אליהן משתי ידיה זוג קרניים לבנות שגרמו לרגליהן לקפוא בכאב שחלף מהר. תוך כמה שניות הקיפאון עלה מרגליהן כלפי מעלה, ואיבן את שתיהן.

ג'יימס היה אחד ממעוררי המהומה שממול לארמון.
הוא לא אהב את הרעיון שאלי וסקיי יכנסו ראשונות לבד, אבל בהן באמת לא יחשדו, טוב, לפחות בהתחלה. הרעיון היה לתת להן להסתנן, ותוך כדי, לעלף את השומרים ולהיכנס לארמון בטיפות, בקבוצות קטנות, ולהשתלט עליו מחדש.
בזמן הזה, הן כבר היו אמורות להודיע להן אם הצליחו. האיחור הזה לא היה מתאים לאף אחת מהן.
"משהו קרה." הוא פנה אל ג'סי, אחיה של אלי, שעמד לצידו ונלחם בשומרים כמוהו.
"מה?" הוא שאל אותו. "הן בטח מתעכבות."
"לא, זה יותר מזה, אני בטוח." הוא אמר. "אני נכנס." הוסיף להודיע לו, ולא חיכה לתשובתו.
"ג'יימס, חכה!" הוא שמע את קריאתו, אך התעלם כאילו לא שמע. הוא היה היחיד שיצליח להשתלט על המקום. זה עלול להיות מסובך, הוא הרי אדם יחיד, והמלכה הקפואה לא נכנעת ללחץ נפשי בקלות, אפילו אם מדובר בקסם.
הוא רץ לכיוון הכניסה והבחין בדמות האישה שעשתה זאת לפניו.
הוא התקשה להבין מה רואות עיניו. לובן השיער המסודר והעור הצחיח, בהשוואה לבגדיה השחורים והמפוארים, והתעוזה שהייתה בה כאשר נכנסה בשלווה כזאת לתוך הארמון. זו הייתה חייבת להיות היא.
"קווין!" הוא קרא אליה בעוד רץ במהירות לעברה. היא לא התייחסה אליו, אך כאשר התקרב אליה מספיק, שם לב ששמעה.
"אתם, טיפשים, מתכננים מרד קטן?" היא שאלה אותו בעוד היא ממשיכה ללכת.
"זה נראה כמו משהו אחר?" הוא שאל.
"כמו טיפשות." השיבה. "אם אתה רוצה להפיל את קוסמת הקרח, כדאי שתבוא איתי."
"איך בדיוק קיבלת את הלב שלך, בכל זאת?" הוא שאל אותה.
"סיפור ארוך. אולי אספר אחר כך." היא ענתה ללא תשובה.
"בסדר." הוא הסכים מהסיבה שזה לא באמת כל כך עניין אותו. כל מה שהוא רצה היה להשלים את המשימה האחרונה.
קווין הרימה את ידה וכיוונה אותה קדימה. הדף פרצים אכזרי פתח את זוג דלתות חדר הכס וכמעט תלש אותן ממקומן לאור העוצמה. קווין נכנסה אל החדר בהליכתה המהירה ומבט מדויק על פניה.
"סקיי!" ג'יימס מיהר לרוץ אל חברתו הקפואה בדאגה.
"חזרת." אימה פנתה אליה. "ואת שונה."
"אני- אני שוב." היא ענתה. "ואני אעשה את מה שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן." קווין אפילו לא התאמצה להרים את ידה בשביל להתחיל. היא כיווצה את אגרופה והקוסמת הלבנה כבר מצאה את עצמה שוכבת על הרצפה ומשתנקת בחולשה. "כמו שאמרתי לך לפני שנים, אמא- אני המלכה האמיתית." היא סיימה את העינוי הקצר בלחיצה מהירה ויחידה באגרופה הקפוץ, והרגה אותה. הקרח שאחז את קירות הארמון נמס מיד, וכך גם הקרח שתפס את סקיי, אלי וקלואי הקפואות.
"מה קורה כאן?" קלואי הייתה המומה מהמראה החדש שנגלה אליה. היא הסיטה את מבטה אל עבר המלכה השחורה, ונזכרה מה עשתה. "מלכתי-" היא התקדמה אליה.
"לכי לפני שאני אתחרט." היא אמרה לה, וקלואי הנהנה בהבנה והזדרזה לעשות כדבריה.
סקיי שפשפה את עיניה בבלבול ועייפות מוזרה. היא הופתעה לראות את ג'יימס עומד מולה, כאשר נזכרה מה מתחולל.
"למה אתה כאן?" היא שאלה, ובמקום לענות לה, חיבק אותה בחוזקה. היא חייכה במבט תמים ואחזה בו גם היא.
"את בסדר?" הוא שאל אותה.
"כן- כן, אני בסדר." היא השיבה בעודו מתרחק ממנה. "מה קרה?"
"המלכה השחורה חזרה למושבה." הוא הסביר.
"וזה דבר טוב?" היא ביררה בתהייה.
"אני מקווה." ענה.
"כל מי שלא צריך להיות פה- שילך." המלכה השחורה הכריזה. "לפני שאתחרט."
ג'יימס תפס בידה של סקיי ושניהם רצו חזרה לכיוון היציאה לשטחים, ואלי יחד איתם. לאחר כדקה, המלכה כבר נשארה לבד בכס המלכות שלה.
"עוד מעט חצות." היא אמרה, והשמיטה את מבטה לכיוון גופת הקוסמת. היא כיווצה את עיניה והעבירה את ידה באוויר, וכך העלימה אותה באבקה שחורה.
היא הביטה על הירח המלא מבעד לחלון, ומיהרה לצאת החוצה.

ניקולאי נענה בכל זאת לבקשתה של קווין להיפגש.
הוא חזר לאחורי הארמון, למקום בו נפגשו פנים מול פנים לראשונה. לא עבר זמן רב, והוא כבר ראה אותה מתקרבת אליו באופק, בשמלתה השחורה והמיוחדת והחיוך המוזר על פניה.
"היי." היא אמרה לו כאשר התקרבה אליו מספיק. היא לקחה את ידו ונאחזה בה בשמחה.
"לפני הכל, אני חייב לשאול אותך משהו." הוא אמר.
"כן, מה?" היא הסכימה לענות.
"אני חייב לדעת אם את רצינית." אמר לה, והיא העלה מבט מבולבל על פניה.
"על מה אתה מדבר?" שאלה.
"אם תיאלצי לבחור, מה היית מעדיפה? אותי או את כס המלכות?" ניקולאי שאל אותה, והיא גיחכה.
"ניק." היא אמרה בצחוק. "אתה יודע במה אני אבחר."
"אני רוצה לשמוע את זה ממך."
היא חייכה אליו ותפסה בידו חזק. "כס המלכות." השיבה ברצינות. "תמיד."
"ככה חשבתי." הוא אמר ושחרר את ידו מאחיזתה. "להתראות, קווין." הוא החל ללכת ולעזוב, והיא השפילה את מבטה אל הרצפה בהבנה, ולא חרטה.
"אולי יום אחד." היא קראה לפני שעזב.
הוא נעצר והסתובב אליה. "אולי." הסכים, ומסר לה דרישת שלום.
ניקולאי חזר אל היער, אל חבריו, שחיכו לו במרחק כמה מטרים ספורים משם. בכל משך הדרך שלו הוא הסתכל על הקרקע המלוכלכת והמדושאת, מנסה להתרכז אך ורק בצעדיו.
"ניקולאי!" הוא שמע את קריאתה של דניאל כאשר שמה לב שחזר. היא רצה אליו בצעדים קלים כשהיא מתרחקת מטוביאס שגם שהה במקום, התקרבה אליו במהירות והעלתה חיוך קטן על פניה. "אז?" היא שאלה.
"אני כאן." הוא השיב, וחיוכה השתנה למבט מאוכזב.
"אני מצטערת." אמרה.
"זו לא אשמתך." הוא חייך אליה חיוך קל.
"בכל זאת, אני מצטערת." היא הגישה לו חיבוק מנחם והוא שמח לקבל אותו. כאשר התרחקה, הוסיפה לומר לו דבר אחד אחרון. "אולי יום אחד." היא הרגישה שעדיין הייתה תקווה בליבה.
"אולי." הוא חזר על מילתה, וקיווה שזה באמת נכון. שיום אחד, אולי בכל זאת, אהבתו האמיתית תחזור אליו.
עד אז, הוא מניח, שכנראה ימשיך לעשות את מה שהוא הכי טוב בו, יחד עם חבריו החדשים, והשותפים העתידיים שלו.