מבוך האשליות- פרק 51

קווין ניסתה לפתוח את דלתות הטירה בעיקשות. היא טלטלה אותן ככל שיכלה, אך הן בקושי זזו, שלא לדבר על להיפתח בפניה. כל השאר עמדו והסתכלו עליה כאשר היא דופקת על הדלת בחוסר אונים.
"זה- לא נפתח!" היא אמרה בעצבנות כשהיא ממשיכה לנסות לפתוח את הדלת, אך לשווא. ידיה לפתע החליקו מהמקוש אותו החזיקה והיא נפלה ארצה במכה. היא נשארה שוכבת על גבה כשמבט מתאפק שלא לצעוק על פניה.
"אני מתקשה להבין, יש לך לב." סקיי אמרה.
"לא שלי." קווין קמה על רגליה וניקתה את שמלתה הלבנה בכוחניות.
"יותר טוב, קווין." ניקולאי אמר לה. "סוף כל סוף תוכלי להיות מלכה נבונה."
"אני לא מלכה נבונה!" היא הכריזה, ומיד שמה לב למה שאמרה. "זאת אומרת, אני לא מלכה טובה.. או- לא משנה, אתה יודע על מה אני מדברת." היא נאנחה בעצבנות. "אני חייבת להחזיר את הלב שלי."
"בהצלחה, שיהיה לך." הוא הודיע לה.
"היי, שלא תחשוב, אתה בא איתי." קווין אמרה לו. "אתה גרמת לזה מלכתחילה, זו אשמתך."
ניקולאי משך בכתפיו ולא התעניין במיוחד במה שאמרה. "מצטער, אני סיכמתי שאחזיר לך את הלב שלך, ובעיניי, זה מספיק טוב, אז-" הוא הסתובב והתחיל ללכת חזרה אל מעבות היער.
דניאל וטוביאס הסתכלו עליו בזמן שהתרחק. הם הביטו זה על זה וסיכמו בהבנה שכנראה הגיע הזמן שגם הם ילכו. אחרי הכל, קווין קיבלה את הלב שהיא צריכה, ולפי ניקולאי, גם נראה שהוא הלב הכי טוב שהיא תוכל לקבל.
שניהם הוסיפו להתרחק מהטירה ומקווין, והשאירו שם רק את ג'יימס וסקיי, שתהו מה עליהם לעשות עכשיו. גם הם החליפו מבניהם מבטים וחשבו מה הלאה. הם זגזגו עם עיניהם על קווין ועמדה על יד הדלת והסתכלה עליהם בבקשה אילמת שיישארו.
"אנחנו נלווה אותך לארמון השחור." ג'יימס קבע.
"מה? לא." קווין התנגדה להצעתו. "אני לא הולכת לשם עד שאקבל את הלב שלי, הלב האמיתי שלי."
"אנחנו לא יודעים איפה הוא." סקיי אמרה. "הדוכסית הביאה לך לב, זה לא מספיק?"
"לא." קווין ענתה. "הלב הזה יהרוג אותי עוד לפני שאספיק לעשות משהו איתו. הוא- טוב מדי." היא הצטמררה רק מעצם המחשבה על זה.
"זה לא טוב?" סקיי התבלבלה.
"זה הכי גרוע." קווין השיבה לה.
"טוב, סביר להניח שהלב הזה שייך לאדם מת, והלב שלך החזיר אדם מת. אני חושב שזה צודק שלמלכה יהיה לב טוב." ג'יימס הסביר.
"צודק? מה- לא!" קווין שוב התנגדה למה שאמר. "זה לא צודק בכלל! אני צריכה את הלב שלי!" היא זגזגה במבטיה על ג'יימס וסקיי, והבינה רק ממבטם שלא יוכלו לסייע לה. "ואם אתם לא מתכוונים לעזור לי, אני אמצא מישהו שכן." היא התחילה ללכת בעצמה ולהתרחק מהם.
הם צפו בה בזמן שהלכה אל תוך היערות, ותוך זמן קצר נשארו שם לבד.
סקיי העבירה את מבטה אל עבר הטירה ואז הפנתה אותו חזרה אל ג'יימס.
"אז מה עכשיו?" היא שאלה.
"תאמיני לי, אין לי מושג." הוא הודה.
"חוזרים ל'אחווה'?" סקיי תהתה.
"אני- אני לא חושב שכבר יש 'אחווה' לחזור אליה." ג'יימס אמר, עד כמה שזה היה קשה בשבילו. בסביבתם לא היה שום זכר לגרייסונים, ועד כמה שהוא רצה ללכת ולחפש אותם, זה היה נראה לו אבוד ממילא. מה הסיכויים שהם ייפרדו בטירתה של הדוכסית, והם, דווקא הם, יצליחו להימלט? זה לא היה כל כך נחמד לחשוב עליהם ככה, אבל זה היה נכון.
אם הם לא מצאו אותם ראשונים… הם לא ימצאו אותם בכלל.

טוביאס ודניאל המשיכו ללכת יחדיו בתוך היערות. בשקט.
הוא לא אמר דבר, וכך גם היא. היא רצתה לומר משהו, להתחיל איזו שיחה כמו שהיו עושים פעם, לפי שהכל התחיל, אבל היא לא ידעה איך.
"לא נעימה השתיקה הזאת, הא?" לשמחתה, טוביאס היה זה שמצא את הדרך להתחיל בעצמו.
"אה, כן." היא לא ידעה בדיוק איך להשיב לו.
"ואיך יצא שזה שוב שנינו, לבד?" הוא שאל-אמר, והיא נאנחה.
"אני לא יודעת." היא השיבה לו, מנסה לקחת כל מילה בפרופורציות, מה שבדרך כלל היא לא עושה.
הוא חייך מהאיפוק הניסיוני שלה. "מה קרה שאת שותקת פתאום?"
"אני? שותקת?" היא שאלה ברוגע.
"בדרך כלל כבר יש לך מה לומר. והרבה." הוא אמר.
"אני מניחה שעכשיו אין לי מה לומר." היא השיבה.
"דווקא עכשיו? כשיש כל כך הרבה על מה לדבר?" הוא שאל אותה.
"כנראה." אמרה.
"טוב. חבל." טוביאס אמר. "השיחות איתך תמיד מעניינות." הוא הוסיף, ולפתע שם לב שהיא נעצרה. הוא הסתובב אליה כשהוא מכווץ את עיניו בבלבול. הוא הסתכל עליה כאשר היא חשבה על משהו חשוב. "מה קרה?" הוא שאל.
"יש לי רעיון על מה נוכל לדבר." חיוך קליל עלה על פניה מעצם המחשבה על הרעיון החדש אותו הוא לא הבין.
"או-קיי." הוא אמר ומיד ספג ממנה נשיקה מהירה על שפתיו. היא התרחקה ממנו כשחיוך אמיתי על פניה, והוא לא האמין שמוחו לא משטה בו.