מבוך האשליות- פרק 3

הבחורה בעלת המראה הגברי מעט מיהרה להוציא את החץ שננעץ ברגלה של הטרף השגוי שלה. אליסון, קראו לה, אבל היא העדיפה אלי. היא הייתה בטוחה שראתה לביאה שתוכל לספק אותה כרגע, אבל כשהתקרבה יותר ראתה שפגעה בנערה בת גילה כמעט, ששיערה היה חום, עורה בהיר עד מאוד והיא הייתה עירומה כביום היוולדה. אלי הסירה מגופה את מעילה הפרוותי ועטפה בו את הנערה. היא תלשה פיסת בד מחולצתה וקשרה אותה מסביב לפצע ברגל הנערה.
"מצטערת שפגעתי בך." היא אמרה בשקט.
הנערה הייתה מטושטשת מהכאב כך שלא ממש הקשיבה לה. בכל זאת, היא הצליחה לאזור כוחות ולהתעטף במעיל שהגישה לה. אלי הושיטה לה את ידה ועזרה לה להתרומם.
"את בסדר?" היא שאלה אותה.
"כן. כן. אני בסדר." הנערה אחזה בפצעה החבוש בעדינות. "מי את?" היא הרימה את מבטה אליה ובחנה את שיערה האדום והקצר ואת עיניה הירוקות והבהירות, שהזכירו לה את שלה.
"את יכולה לקרוא לי אלי." היא השיבה לה בחיוך.
"סקיי." הנערה ענתה את שמה.
"מה את עושה כאן, בלי בגדים?" אלי חתכה ישר לעניין.
"אני, אה," סקיי לא הייתה בטוחה מה לומר. היא לא רצתה לחשוף את היכולות שלה בפני כל אחד. זה היה היתרון היחיד שלה והיא לא רצתה לבזבז אותו סתם כך.
"את לא רוצה לענות? זה בסדר." אלי השיבה בהבנה והתרוממה על רגליה. סקיי ניסתה לעמוד על רגליה בעצמה אך לא הצליחה בשל הכאב החד שעבר ברגלה. אלי מיהרה לעזור לה וסחבה אותה כשידה על כתפיה. "את לא יכולה לשרוד עכשיו כשאת פצועה ככה. אני לא רוצה להשוויץ, אבל אני צלפית מעולה. בטח פגעתי בך קשה."
דבריה הבהילו את סקיי מעט, ואלי שמה לב לכך. היא גיחכה.
"אל תדאגי, את לא צריכה להיבהל. אני אעזור לך בגלל עוגמת הנפש." היא לא הצליחה לעודד אותה במיוחד. אלי התחילה ללכת וסקיי נאחזה בה. היא אמנם הייתה אמיצה בנפשה, ולא כל דבר הדאיג אותה, אבל כרגע, היא עדיין התקשתה לבטוח בבחורה הזאת. בכל זאת, היא ירתה עליה ופצעה אותה עד לפני דקה, איך תצליח לסמוך עליה ככה פתאום?

בעזרת יכולותיו, טוביאס בדק מה שלומה של דניאל. היא, כמובן, לא יכלה להישאר במקום אחד במשך זמן רב. הוא ראה אותה בתוך כפר נטוש, על פניה הבעה כמעט מבועתת, שלא הצליחה להדאיג אותו. הוא הכיר אותה טוב מאוד וידע שאם היא לא מתחננת לעזרה, מה שבדרך כלל לא קורה, היא תהיה בסדר.
לבקשתה, הוא חיפש דרך למצוא את העכבר. העכבר, היה אחד ממזכיריה החשובים של המלכה השחורה, בנוסף לעוד כמה וכמה. הוא כבר הספיק להכין לעצמו כרטיס כניסה אפשרי למסע החיפוש המתיש שבפתחו הוא היה ניצב.
הוא הלך לפגוש מישהו עם מידע. בפאב-שמוצא-אותך. פאב קטן שאי אפשר למצוא סתם כך, אלא אם כן יש לכך סיבה טובה. למזלו של טוביאס, היכולות שלו הצליחו לשטות בדרכו של אותו פאב מפוקפק, והוא מצא את עצמו פותח את דלת הכניסה בצלצול פעמון, מוקף במבטי זוגות העיניים המועטות בקהל הגדוש כששמו לב שנכנס. המבטים החטופים נעו ממנו במהרה והוא ניגש לחפש את המקור שלו על אחד מהכסאות שסבבו את שולחנות העץ הרבים שהקיפו את הבר.
הוא מצא אותו מיד, הודות ליכולותיו, שלהן היה חייב להודות בכל פעם שנייה שהשתמש בהם, אחרת בלעדיהם היה אבוד. הוא התיישב מול המקור, שכיסה את פניו בכובע הברדס הארוך. ברור, הוא לא רצה שיזהו אותו. אם אתה נתפס רק מסייע בעקיפין מבלי לדעת למתנגדי המלכה השחורה- אתה חי על זמן שאול.
"יש לי את הכסף." טוביאס אמר לו בשקט. "עכשיו אני מבקש את מה שהובטח לי."
שפתיו החשופות של המקור חייכו מתחת לברדס. ידו הקטנה הושיטה לו פיסת נייר ישן ומקופל. טוביאס מיהר לקחת אליו את הנייר ופתח את קיפוליו. על פיסת הנייר היה מצויר פנים של אדם שלא הכיר, אבל רק אם ידע איך הוא נראה, זה כבר נתן לו הכל.
"יש לו כוח מיוחד." קול המקור היה נשי וגבוה. "הוא יהיה מסוגל לעזור לך במה שאתה צריך."
"את בטוחה?" הוא שאל אותה בספק.
"כמובן." היא השיבה בביטחון שלא מותיר ספק.
טוביאס זרק לעברה את שק הכסף הקטן, לקח את התמונה ומיהר לצאת מהפאב. רגע לפני שפתח את הדלת בשנית, הוא הסתובב חזרה לכיוון בו ישבה. להפתעתו, היא נעלמה. בכל זאת, זה לא שינה לו. היא הייתה מפוקפקת מאוד, אבל הוא לא דאג. זה היה עדיף לו על כלום.