מבוך האשליות- פרק 27

מוריאל התקשה לקבל את העובדות הנוכחיות. אחותו, אמילי, מתה, וכוחותיו בגדו בו וגרמו לו להאמין שזה לא נכון, והוא מצא את אימו הביולוגית, לפי טענתה, והיא קוסמת קרח בעלת מבט אכזר. הוא דווקא חיבב את המבט הזה, והרגיש שאחרי כמה זמן שיכיר אותה, יחבב גם אותה, אבל משהו בתוכו גרם לו גם לסלוד ממנה. הוא לא ידע אם אלה הכוחות הפיזיים שניחנה בהם, להבדיל ממנו, או מה שאמרה לו לפני שיצאו מהארמון.
"בוא נלך לבקר חברה ותיקה."
המונח "חברה ותיקה" אף פעם לא היה חיובי. גם בפעמים בהם אנשים ניסו להעמיד פנים שזה כן, תמיד התגלה השקר.
"מי זאת בדיוק, החברה הותיקה שלך?" הוא שאל את אימו.
"אתה תאהב אותה. היא מזכירה מאוד אותך." זה כל מה שאמרה. אפילו לא ענתה לשאלה שלו, ודי הרגיזה אותו בכך.
"אבל מי זאת?" הוא שאל פעם נוספת. "אני דורש לדעת מי זאת!"
"סבלנות, ילד." היא ציוותה עליו ברכות. "סבלנות תוביל אותך רחוק."

סקיי הרגישה שמישהו מתקרב אליה. היא הרימה את ראשה למעלה וראתה את הנערה איתה דיברה ברפרוף לפני כן. שיערה היה בלונדיני, משולב בגוונים כהים ובהירים באופן טבעי, והוא היה אסוף לצמה צדדית וחשופה. היא לבשה בגדי ציידים, אבל לא הייתה נראית כמו ציידת.
סקיי קמה ממקומה כשחיוך על פניה. "היי." היא אמרה והושיטה לה את ידה. "אני סקיי." הציגה את עצמה.
"דניאל." הבחורה לחצה את ידה והשתדלה לחייך בנעימות. "איך את מכירה את ג'יימס?" היא שאלה מיד.
"אה, אני," סקיי היססה בתשובתה. "הוא-" היא לא ידעה איך לומר את זה. "פשוט נפגשנו." סיכמה בקצרה, בלי יותר מדי פרטים לא חשובים. "ואת?"
"אותו דבר." נראה היה שגם לדניאל לא היה חשק לדבר על כך.
סקיי סתתה ימינה שני צעדים והסתכלה מעבר לכתפה של דניאל. "מי זה?" היא שאלה.
דניאל הסתובבה והסתכלה על ג'יימס וניקולאי בזמן שדיברו. המחזה היה נראה לה מוזר. נראה היה כאילו הם מכירים, אבל היה לה ספק. ניקולאי בוודאי היה מדבר עליו, לפחות פעם אחת. אי אפשר שלא לדבר על ג'יימס אחרי שמכירים אותו, אבל נראה שהוא- הוא פחות התרשם כמו כולם.
"ניקולאי." השיבה דניאל וחזרה להסתכל על סקיי. "הוא- משהו מיוחד."
"כמו ג'יימס." סקיי חייכה כי ידעה שתבין. לחייה של דניאל האדימו לפתע, והיא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להבין למה סקיי מתכוונת.
"אני מתכוונת," היא כאילו חתרה נגד הזרם בחושך. "את חושבת שמראה לא ישפיע עלייך, אבל מסיבה כלשהי, כשאת מסתכלת עליו ושומעת אותו, את מתרככת, ומוכנה לעשות כל מה שירצה ממך." סקיי הסבירה את ההרגשה של שתיהן במילים.
"אני-" דניאל ניסתה להסביר את עצמה.
"איזו יכולת מדהימה." סקיי הוסיפה מבלי לשמוע אותה.
"יכולת?" דניאל תהתה.
"כן. יכולת." סקיי אמרה. "ראיתי אותה בפעולה, מאוד מרשים. הוא הצליח להציל את עצמו ממוות בטוח מידי מי שלא מהסס לפגוע, אם יצטרך."
"יכולת." דניאל מלמלה וחיוך של הקלה עלה על פניה. למזלה, סקיי לא הבחינה בכך, או לא רצתה להבחין. זה הצליח להסביר את הרצון הלא אופייני לה לגשת אליו ברצון לשתף איתו פעולה. היא לא הצליחה לסמוך על אף אחד בכזאת קלות- טוביאס היה חבר ותיק שלה, ועם ניקולאי נתקעה בלית ברירה, לכן אותם הצליחה להבין. עם ג'יימס זה היה שונה, ובתוך תוכה היא לא ממש אהבה את זה.
"אתם מתכננים להישאר?" סקיי שאלה, והפתיעה אותה.
"מה?" דניאל שאלה בחזרה.
"שאלתי אם אתם מתכננים להישאר." סקיי חזרה על עצמה. "זאת אומרת, אם אפשר להגיד שזה להישאר, כי המחנה תמיד זז."
"אני לא יודעת." אמרה דניאל, והסתובבה להסתכל על ג'יימס וניקולאי, שהמשיכו לדבר. "זה תלוי בהם, אני מניחה."
"אני מקווה שתישארו." סקיי אמרה לפתע, מפתיעה אפילו את עצמה. "פשוט, עוד בת זה אף פעם לא מזיק." היא הסבירה את עצמה.
"אני מניחה שזה נכון." דניאל אמרה.
"את מניחה הרבה." סקיי גיחכה.
"אני מניחה." דניאל השיבה, וסקיי צחקה בשקט. דניאל כיווצה את גבותיה בתהייה, אבל אז חשבה על מה שאמרה שוב, ולא יכלה שלא לגחך בעצמה.

שירד כבר חושך, טוביאס התפלל. היה לו נמאס להמשיך לחכות יחד עם קלואי, ובזמן הזה לתצפת על המחנה בו דניאל נמצאת. הוא הבחין שדיברה עם הנערה הצעירה, וראה שחייכה, אפילו צחקה.
ליבו נצבט בעצב.
הוא כבר מזמן לא ראה אותה מחייכת, שלא לדבר על צחוק. הוא תהה איך הנערה הזאת עשתה את זה. הוא ניסה מספר רב של פעמים עד שכבר לא הצליח לספור, וזה לא פעל אף פעם.
"את חושבת שעשיתי טעות?" הוא פנה אל קלואי.
"מה?" היא התבלבלה מהשאלה שלו, ותהתה למה הוא שואל אותה דווקא את זה.
"עשיתי משהו רע מכוונה טובה, והכל השתבש." הוא הסביר. "עכשיו אני נמצא במקום הכי גרוע מבחינתי, ואין לי מושג איך זה קרה ואיך לצאת."
"אל תשאל אותי בקשר לזה." היא אמרה לו מיד. "אני לא מבינה בדברים כאלה. אני רק עושה מה שעובד בשבילי, בינתיים לא נכשלתי."
"איך?" הוא שאל. "איך, למרות שעשיתי את מה שעובד בשבילי, אני מרגיש כאילו נכשלתי?"
"אולי בגלל שלא באמת עשית את זה בשביל עצמך." קלואי העלתה השערה, שלמרות שהייתה בגדר תיאוריה בלבד, אמרה משהו לטוביאס. הזכירה לו משהו, וגרמה לו לחייך. "מה? לא יכול להיות שזה מה ששימח אותך."
"לא זה." השיב. "אבל הבנתי מה אני צריך לעשות כדי לסדר הכל."