מבוך האשליות- פרק 23

רגלו של ניקולאי נחה על אדמת הטחב הלחה, וסוף כל סוף יצא לו לראות איזושהי התקדמות בדרך שלהם. נכון, החשכה שנבעה מצפיפות הצמחייה מסביבם, הלחות שבקרקע והערפל העדין שסבב אותם הקשה על האופטימיות שלו להתפרץ, אבל הוא שמח שהם הגיעו לאיזשהו מקום.
שלט עץ ישן וכהה ניצב בצד השביל הפונה לתוך החלקה הקירחת. הכיתוב עליו היה שחור ודהוי, בצבע לבן ובכתב מעוטר ומיושן, וממה שניקולאי הצליח לקרוא, שם לב לכותרת "בית קברות", שם שיכל להסביר את המצבות שעלו מהקרקע, אבל הן היו ריקות וחלקות, חסרות שם.
"מלחיץ." הוא מלמל לעצמו בזמן שבחן את המקום. עשבים שוטים צמחו במקומות אקראיים ונתנו תחושה מעט חיה למקום המת הזה.
"מה המקום הזה?" דניאל, שעמדה במרחק כמה צעדים לפניו, שאלה אותו.
"בית קברות." הוא השיב את המובן מאליו.
"את זה אני רואה, אני שואלת מה בית קברות עושה באמצע היער." אמרה.
"אני יודע שאת מצפה ממני לתשובה לכל שאלה, דניאל, אבל גם לי יש גבולות." הסביר.
היא גלגלה עיניים ונאנחה. "אני רק תוהה בקול רם." השיבה לו, וכשחזרה להסתכל קדימה נשימתה נעתקה. היא נעצרה מיד, נדהמת ממה שהופיע מולה. ניקולאי הספיק להיעצר בעצמו לפני שהתנגש בה, ונדהם לא פחות ממנה.
"מה את עושה? למה עצרת?" הוא שאל אותה בבלבול. הוא סרק את הכיוון אליו היא הביטה ולא הבין מה קורה לה. חיוך רחב עלה לפתע על פניה.
"לייל." היא אמרה בשקט. "לייל!" היא התחילה לרוץ קדימה, אל מעמקי החלקה, עוברת על פני המצבות והקברים, למטרה שלא נראתה לו ברורה, אבל קשורה למבוך, זה בטוח.
"לייל?" הוא שאל את עצמו בשקט. "מי זה לייל?"

על פי עצת אחותו שניהם פנו לכפר בו גדלו. מוריאל הלך על שביל העפר עליו נראו סימני רגליים חרוכות. הוא בהחלט זכר מה גרם לכך, כי את אנשיי הכפר הוא דאג לשרוף בעצמו.
הוא גם בהחלט זכר מה גרם לו לעשות את זה, ואולי, זה היה קצה החוט שלו.
מוריאל לא היה השם המקורי שלי, זה היה השם שהעדיף בשבילו. מסיבה מסוימת שלא הדאיגה אותו כלל, הוא שנא את השם אליו נולד כבר מאז שהגיב לו לראשונה. הוריו היו רכרוכיים מדי כדי לא להחליף את שמם, שלו ושל אחותו, כאשר אימצו אותם, לכן השם בוודאי הגיע מההורים האמיתיים שלהם. כבר לא היו לו אנשים לשאול, כולם מתו, אבל הוא היה בטוח במאה האחוזים שהוא כלל לא יזדקק לאנשים אחרים בשביל להגיע לאמת.
בזמן בו תרו בין הבתים, אמילי שתקה. היא לא הפריעה לו במה שעשה. היא עקבה אחריו ונתנה לו לעשות כרצונו, נתנה לו יד חופשית, מאמינה ובוטחת.
הם התקרבו יותר לבית הקודם שלהם. הוא היה ריק, והכל נשאר כפי שזכר. הוא פנה לחפש במגירות, בארונות, בכל מקום שרק חשב עליו, כל מקום שאולי יוכל ליצור מקום מסתור לדברי ערך. רק כלים שבורים, ניירות מקומטים, חוטים ובדים, אבק וקורי עכביש לבנים ודקים, אבל שום דבר שהיה יכול לעזור לו.
"אמילי, אין כאן שום דבר." הוא נאנח בעצבנות.
"בטח שיש, תחפש." היא ניסתה לתת לו תקווה, ולא ממש הצליחה.
"אין כאן שום דבר." אמר. "אין כאן מה למצוא."
"ומה זה?" היא הפנתה את מבטה לצידו השני של החדר. מוריאל הרים את ראשו ופנה להסתכל על הכיוון אליו היא כיוונה אותו. על הרצפה המאובקת, בפינת החדר, שכבה מגילה ישנה ומגולגלת.
"סתם מגילת קלף." הוא ענה לה.
"לא, תראה." היא התקדמה ובחנה אותה מקרוב. "כתוב שם משהו."
מוריאל קם והתקדם לעברה. הוא לקח את המגילה בעצמו ופתח אותה. באמת היה כתוב שם משהו.
"זה מארמון המלוכה." הוא אמר ופניו החווירו עוד יותר מכפי שהיו בדרך כלל. "זה מהמלכה."

דניאל לא יכלה שלא לחבק את לייל, בצורה הכי חזקה שהיא יכולה. לא היה לה אכפת שהוא לא אמיתי, זו הייתה אולי ההזדמנות היחידה שלה לחבק את אחיה שוב.
"אני יודעת שאתה לא אמיתי, אבל-" קולה רעד.
"אני יודע." הוא ענה בהבנה, והיא שמחה כל כך לשמוע את הקול שלו. "דניאל." בגופו הוא ביקש ממנה להתרחק ממנו כדי שיוכלו לדבר.
"מה?" היא עשתה כבקשתו והתקשתה למחות את דמעותיה שהחלו להתפרץ.
"אני לא אמיתי, אבל מה שאני עומד להגיד לך הוא נכון." הוא הדאיג אותה במילותיו.
"על מה אתה מדבר?" היא שאלה.
"טוביאס." הוא אמר ופניה החמיצו.
"מה בקשר לבוגד הזה?" היא השפילה את מבטה בעצבנות שהפריעה לשמחתה.
"הוא לא אשם במה שקרה לי." כשאמר זאת דניאל הרימה אליו את ראשה ומיד וכיווצה את גבותיה בבלבול וכעס.
"האם אני צריכה ללכת מכאן בשביל לא לשמוע את שאר השקרים האלה?" היא שאלה אותו והחלה לשפשף את פרק כף ידה עד כדי כאב.
"אלה לא שקרים. זאת האמת." קולו היה משכנע.
"אז מה אתה אומר, שהוא לא הרג אותך?"
"הוא כן." דבריו בלבלו אותה יותר והיא כבר התקשתה להבין מה אמת ומה שקר. "אבל זאת הייתה תאונה."
"תאונה?" היא התקשתה להאמין. "הוא בטעות תקף אותך עם החרב שלו?"
"כן."
"אני לא מאמינה לזה." היא אמרה.
"אבל את צריכה, כי זה נכון."
"אז למה הוא הסתיר את זה ממני? למה הוא האשים את המלכה?" היא דרשה לדעת.
"על זה עדיף שהוא יענה לך." לייל אמר לה. "אבל את חייבת לדעת שהכעס שלך כלפיו גדול מדי. הוא ניסה לעזור."
"ראינו את העזרה שלו בפעולה." היא מלמלה.
"בבקשה, תבטיחי לי שאת מבינה." הוא ביקש.
"אני לא יכולה." אמרה. "אני בכלל לא בטוחה שכל זה לא נמצא בראש שלי, ושזה מה שהייתי רוצה שיקרה."
"תאמיני לי, דניאל, שאם היית רוצה שזה יקרה לא היית כועסת עליו מלכתחילה." הוא חייך אליה ברכות. "זה נכון."
"בסדר." דניאל נאנחה בלית ברירה. היה לה קשה לעשות את זה, אבל היא לא יכלה שלא להאמין לאח שלה, מת עד כמה שיהיה ובדיוני עד כמה שיהיה.
"דניאל!" היא שמעה את קריאתו של ניקולאי מאחוריה וסובבה אליו את ראשה. "מה לעזאזל את עושה?" היא כיווצה את גבותיה לאחר השאלה שלו. "עם מי את מדברת בדיוק?"
היא הסתובבה חזרה אל לייל, והוא עדיין עמד שם, מחייך אליה את החיוך המוכר שלו ומוסר לה דרישת שלום ביד מנופפת. ניקולאי התקרב אליה ומבט מבולבל המשיך לקשט את פניו.
"מה-?" הוא דרש לדעת.
דניאל גיחכה בחיוך.
"מה?" הוא שאל שוב.
"שום דבר." היא הסיטה את עיניה חזרה אל אחיה, והוא כבר נעלם, אך היכן שעמד, ניצב שלט עץ ועליו כיתוב בצבע אדום. "אתה רואה את זה?" היא הצביעה על השלט.
"הא, זה חדש." ניקולאי כיווץ את עיניו בסקרנות. "שלך?" הוא הסתכל עליה.
היא נאנחה ושוב גלגלה עיניים. "תראה מה כתוב." היא אמרה.
הוא חזר להסתכל על השלט. "יציאה. חץ." הוא קרא. "הא." אמר. "כן, אני חושב שאני מתחיל להתייבש, יש לי הזיות."
"הזיות משותפות?" היא שאלה.
"את זאת שדיברת עם אדם דמיוני לפני דקה בדיוק." הוא הסביר.
"אני דיברתי עם אח שלי." השיבה לו והתחילה ללכת לכיוון אליו השלט שלך אותם. ניקולאי הסתכל על גבה בעוד התרחקה ממנו.
"אה, האח שלך." אמר מבלי שהקשיבה. "האח המת שלך, כן, זה- זה נשמע הגיוני למדי." הוא התחיל לצמצם את הפעם בניהם מחדש והמשיך ללכת יחד איתה. "תראי, אולי כדאי שנעצור ליד איזה מקור מים כלשהו, אני חושב שאת גם די מיובשת!" הוא קרא אליה. "אל תגידי שלא הזהרתי אותך!"