מבוך האשליות- פרק 20

וואו, שני פרקים יום אחרי יום :םםםם זה לא קורה כל הזמן, וזה רק בגלל שהצלחתי (תודה לאל) לכתוב היום עוד פרק, ככה שיש לי כבר שלושה פרקים כתובים כולל זה, אז הרשיתי לעצמי ^^ אל תחסכו בחפירות!

"המגן הוא מקום מסוכן יותר מהמבוך עצמו." ניקולאי הסביר זאת לדניאל בכמה וכמה ניסוחים כדי שהעובדה הזאת תיכנס לדעתה, והיא הבינה אותו כבר בפעם הראשונה, אבל בכל זאת, התקשתה להאמין לו.
אילו הייתה מוצאת סיבה להאמין שמה שהוא אומר נכון, אולי הייתה מתייחסת, אבל נכון לעכשיו, כל מה שהיא עושה הוא לאבד את הסבלנות שלה בהליכה סביב ביער, בלי שום אפשרות לדעת האם הם מתקרבים ליציאה או שמא מתרחקים ממנה.
"את מקשיבה לי?" הוא שאל אותה בטון נרגז.
"לא." היא נאנחה בשקט וענתה כאשר הבינה שלא התרכזה כלל במה שאמר לה.
"הגישה שלך עוד תהרוג אותך." הוא הזהיר אותה.
"לא לפניי שאמות ביער הזה בגללך." היא העבירה מבטים רבים סביבה כשניסתה להבין האמת לא היו בחלקה הזאת כבר קודם.
ניקולאי חייך חיוך מאולץ, ובכל רגע שעבר התקשה לקבל את העובדה שהוא מתחיל להתחרט על כך שהציל אותה מידיי שומרי המלכה.
"פתאום שתקת?" דניאל שאלה אותו בסקרנות.
"הבנתי שאין לי סיבה טובה להמשיך לדבר עם ילדה מתנשאת שכמוך." השיב לה.
"סלח לי, אבל אני בת שמונה-עשרה. אני לא ילדה." היא תיקנה אותו, ובכלל לא שמה לב שכבר הספיק לעצור מהליכתו ולתת לה להתרחק בעצמה. היא כיווצה את גבותיה ותהתה לפתע למה שקט כל כך. היא הסתובבה והופתעה לגלות שניקולאי כבר מזמן לא מאחוריה. היא הרימה את כתפיה באדישות, עיקמה את פיה והסתובבה שוב, חזרה ללכת קדימה, בטוחה שתגיע ליציאה טוב מאוד גם בכוחות עצמה.
צומת דרכים עמדה לפניה ועוד לפני שעצרה התלבטה בשקט לאן לפנות. רגליה הסיטו אותה לדרך הימנית, והיא הסכימה איתן.
ניקולאי צפה בה מרחוק, מבין העצים. הוא צקצק בלשונו ומיהר לעקוב אחריה. היא אמנם עצבנה אותו מאוד עם כל ההערות שלה, אבל לא היה לו לב לתת לה להמשיך לבדה ובכך לגרום לה לסכן את עצמה. ניקולאי כבר היה פעם אחת במבוך והוא ידע טוב מאוד שכאשר את פונה ימינה, לעולם לא תצליח לצאת.
היא המשיכה ללכת ובתוך זמן קצר שמעה את הנהמה שקיבלה את פניה כאשר נכנסה לראשונה למבוך המגן.
היא הדהדה באוזנייה והרעימה את הסביבה. דניאל נעצרה מיד והתכוננה למה שלא יגיע לכיוונה.
משבי רוח חמים נגעו בעורפה ורמזו לה להסתובב. היא עשתה זאת באיטיות ובזהירות. ליבה דפק בחוזקה והיא כבר ידעה שזה לא יכול להיות סימן טוב.
היא מצאה את עצמה עומדת במרחק סנטימטרים ספורים מיצור גדול ושחור שבצורתו הזכיר פנתר אימתני. ניביו הקדמיים היו גדולים וחדים. זנבו הארוך העיד שהוא לא שמח לראותה.
היא שמה את ידה על חגורתה ונשימתה נעתקה. ניצב החרב שלה לא היה במקומו, וכאשר פזלה לכיוונו שמה לב שהפכה לחסרת כל הגנה. חרבה נעלמה וכל מה שהיה נותר לה לעשות הוא להתפלל לנס.
"פנתר טוב," היא ניסתה להרגיע אותו. "אני לא כאן כדי לפגוע באף אחד, רק, רק תן לי ללכת ולא אחזור." לא נראה היה שזה השפיע עליו. הוא המשיך לנהום עליה והיא לא ידעה מה לעשות. בדרך כלל חרבה נמצאת כדי לסייע לה, אבל הפעם לא.
היא הביטה אל תוך עיניו הרעבות של היצור ובשקט פסעה לאחור. היא ניסתה להתרחק ממנו ולא לתת לו להבחין בכך. רגלה הסתבכה באחד משורשי העצים החשופים והיא נפלה במכה על הקרקע, והצליחה להסב את תשומת ליבו, כפי שלא רצתה לעשות.
עיניה נפערו באימה. היא כבר ראתה איך היצור קורע את גופה לגזרים ולא משאיר ממנה זכר. היא התכוננה לעצום את עיניה כדי לא להסתכן בלראות את אותה חוויה שחלפה בראשה, והייתה מספיק גרועה גם ככה.
"היי, קיטי!" היא שמעה קול מוכר מלפניה, של מי שעמד מאחורי היצור השחור. היא הרימה את מבטה אליו וראתה את הבחור המלוכלך לבוש השחורים עומד שם ומרים את ידו כשחבל ירוק ומתפתל מלופף סביב זרועו. "הבאתי לך חבר!" הוא זרק את החבל שתפס בידו אל החיה, ומיצור מאיים וגדול התהפכה ברגע ליצור מיילל ומפוחד שמיהר להסתלק מהמקום. על הקרקע המשיך להתפתל ולזוז נחש הצפע הירוק שלפני רגע עף באוויר.
דניאל נבהלה מעט מהמראה של הזוחל חסר הרגליים ומיהרה לעמוד על רגליה ולהתרחק ממנו, ולהתקרב אל ניקולאי, שחיכה לשמוע את התגובה שלה על משימת החילוץ המוצלחת והתיאטרלית במקצת שלו.
"אתה- אתה הצלת אותי." היא אמרה וניסתה להסדיר את הבהלה שעדיין אחזה בה.
"לא, אני הצלחתי את הישבן הקטן והיפה שלך," הוא אמר לה. "זה גובל לפחות בתודה ובסליחה."
"כן, תודה." דניאל השיבה לו בשקט.
"ו-?" הוא רמז לה להמשיך.
"וסליחה." היא אמרה באנחה עצבנית. "אתה צדקת, אני טעיתי. אתה חכם, אני טיפשה,"
"אני יפה תואר,"
"היית מת." דניאל קטעה אותו מלהמשיך, ולא יכלה לסבול את החיוך הגאה שנמרח על פניו. "טוב, בוא נחזור, והפעם, נלך בדרך שלך." היא התחילה לחזור על צעדיה אך נבלמה כאשר ידו תפס בזרועה.
"זה לא כל כך פשוט." הוא הסביר לה.
"למה לא?" שאלה.
"כי ברגע שעזבת את השביל הנכון קשה מאוד לחזור אליו." הוא שיחרר ממנה את אחיזתו.
"אז למה לא אמרת כלום?" שאלה אותו בעיניים מכווצות.
"אמרתי." ענה. "את פשוט לא הקשבת."
"אה, מצטערת," דניאל השפילה מעט את מבטה.
"הו, אל תצטערי, גם אני עשיתי את זה בפעם הראשונה שלי כאן." ניקולאי ניסה לנחם אותה.
"באמת?" חיוך קטן עלה על פניה.
הוא עיקם את פיו. "לא, לא ממש. אבל לי היה מצפן מיוחד שעזר לי לא להסתבך, אז זה לא אומר שלא הייתי עושה את זה."
"אז? מה עושים בדיוק?" שאלה דניאל. "אנחנו תקועים פה?"
"עד שנמצא את היציאה, חברה." אמר לה והתחיל ללכת. "אנחנו רק צריכים להגיע לכיוון הנכון." דניאל עקבה אחריו עם עיניה והחלה להתקדם לכיוון אחריו. הפעם, שניהם לא ידעו את הדרך, והפעם, הסכנות באמת עורבות בכל פינה.