מבוך האשליות – פרק 16

"היא מה?" ג'נט שאלה שנית, מנסה לקלוט את המידע הלא הגיוני הזה שקבלה.
"אמרתי כבר, היא נהרגה." פורסט ענה באדישות. ג'נט כבר התחילה לחשוב שלפורסט לא אכפת מאחותו שהוא ענה כל כך אדיש. היא מתה, והוא לא נראה עצוב או על סף בכי.
לא כולם כמוך, הזכירה לעצמה ג'נט. אבל זה בכל זאת נראה לה כל כך מוזר. אולי היא צדקה קודם לגבי ההבעה שלו- שנראה שהוא צבר את הכעס שלו לפני שהוא מתפוצץ. הוא התיישב ליד קונור ונשען על קיר המערה. ג'נט, שרצתה לצאת מהמערה הזאת כמה שיותר מהר, שכחה את הרצון הזה בשניות. כל מה שהיא רצתה לעשות זה לחבק את פורסט, גם אם יש בניהם משהו וגם אם לא. היא רצתה לחבק אותו חיבוק שינחם אותו לכל החיים. אבל היא התאפקה לא לעשות זאת. כי היא ידעה שזה לא יעזור לו. הוא החניק שיעול.
"יש לכם מים?" שאל פורסט. קונור הנהן. הוא הוציא בקבוק מים חצי מלא מהתיק ונתן לפורסט לשתות, ששתה במהירות אך בלגימות מעטות. קונור הרים גבה.
"אני כמעט בטוח שהבקבוק הזה היה ריק." הוא אמר והצביע על הבקבוק לאחר שפורסט סיים לשתות. הוא משך כמוותר על ההבנה והכניס את הבקבוק לתיק.
"אנחנו צריכים לישון. נהיה מלאי אנרגיה וננסה לצאת מכאן כמה שיותר מהר." הציעה ג'נט. פורסט, שלא הסתכל בה ישירות, נד באצבעו. "מסוכן מדי. צריך לצאת מכאן הכי מהר שאפשר, ועכשיו."
"אתה בטו-" ג'נט התחילה לומר, "כן, צריך לצאת מכאן עכשיו." הוא קטע אותה, קם והלך לכיוון הפנייה שממנה ג'נט וקונור הגיעו. לאחר כמה שניות האחים התרוממו והחלו לעקוב אחריו.
שקט. אף אחד לא העז להוציא מילה. שני האחים חששו לשאול את פורסט על המוות של אחותו, ולפורסט לא היה חשק לדבר. הוא רצה את השקט הזה והיה צריך את השקט הזה. הוא היה צריך לחשוב. איך הוא הגיע למצב הזה, איך הוא לא עשה משהו. למה הוא לא מת במקומה, לא שהוא יכל.
"עברנו כאן מקודם, לפני שהגענו למבוי הסתום. היו כאן צרצרים," קונור זרק לאוויר. "ועכשיו אין." השלים פורסט את מחשבתו של קונור עם חצי חיוך. הוא לא חשב שהוא יחייך כל כך מהר.
"אל תזלזל. אלה הצרצרים הכי רועשים ששמענו בחיים. והיו מיליונים מהם," התערבה ג'נט בשיחה, "אני כמעט בטוחה שאלה לא צרצרים רגילים, כי הם לא יכולים להיות כל כך רועשים."
"את חושבת שהם לא טבעיים? שמנהלי המבוך הנדסו אותם?" רמז פורסט בשקט. הוא לא היה בטוח אם הם יכולים להאזין להם כאן. ג'נט הנהנה.
"זה מסביר.." הוא מלמל בעצב ושפשף את ידו בראשו.
שתיקה.
"בגלל איזה יצורים אחותך מתה?" ג'נט שאלה. "היא מתה מתחת לאדמה, נכון? זאת הסיבה שרצית שנמהר לצאת מכאן." פורסט השפיל את ראשו, לאחר כמה שניות הוא הנהן. ג'נט וקונור חשבו שהם יקבלו את ההסבר שכל כך רצו לדעת, אך פורסט התחמק.
"אני אסביר לכם כשנצא מכאן. אבל קודם נמצא את הדרך החוצה." אמר פורסט.

קונור החל להתייאש. הוא שיער שהם הלכו במעגלים במשך שעה. לא הייתה לו הוכחה, כי הכל היה חשוך. הוא לא מצא שום סימן שחוזר על עצמו שיסמן לו שהם הלכו במעגלים. וזה מה ששיגע את קונור יותר מאשר שהם לא מגיעים לשום מקום, אי הוודאות. הוא התיישב על הרצפה ושיחק באצבעו עם האדמה, העביר את אצבעו על הצדף. צדף.
הוא קם והחל לרוץ קדימה, לכיוון שלא התקדמו אליו עד עכשיו. פורסט וג'נט שלא הבינו לאן ממהר קונור, ניסו לצמצם את הפער ולהגיע אל קונור.
הוא נעצר. הרים עוד צדף, צדף כחול. הוא הראה את הצדף לג'נט, שהבינה ישר למה הוא מתקדם כל כך מהר. ג'נט תפסה בידו של פורסט והחלה לרוץ בעקבותיו של קונור.
כמות הצדפים החלה לגדול, והצבעים שלהם שונים, גוונים רבים כל כך. קונור היה בטוח שהם קרובים. הוא צדק. אורות רבים צצו לפניהם, אורות שהשתקפו על הצדפים. הם התקדמו עד שהגיעו למחסום, גבעה. גבעת אדמה. קונור חפר בכוח ובמהירות, בניסיון לחלץ אותם מהמנהרה. הוא ידע שאין עוד גבעות כאלה כאן, הגבעה היחידה שהייתה יכולה להיווצר במקום כזה היא מהתמוטטות אדמה, כמו שקרה להם כמה שעות לפני כן. פורסט הצטרף אל קונור בחפירה, לבסוף הם הצליחו ליצור מעבר צר.
לג'נט לא היה אכפת יותר מהעובדה שהם תקועים מתחת לאדמה, מהצרצרים או מהמוות של הרפר (טוב, אולי מזה כן היה עדיין אכפת לה). בכל פיסת אדמה היה צדף, גם בתוך המעבר. האורות בצבעים השונים שהשתקפו מהצדפים היו מדהימים ביופיים. לא יצא לג'נט לראות מראה כל כך יפה.
פורסט הסתכל מעלה, על המרחק הרב שבניהם לבין המבוך. הוא פלט אנחת ייאוש.
"טוב, איך יוצאים מכאן?" פורסט שאל ושני האחים התמהמהו להחזיר תשובה. הם לא ידעו איך.
פורסט קימט את מצחו. "אז אין לכם מושג איך עולים למעלה." הוא פסק, והם הנהנו באיטיות. הוא חשב למספר שניות, הרים את גבתו בהרהור וחייך חצי חיוך ישר.
"מטפסים." הוא אמר והתקדם אל הקיר, מגשש בחיפוש אחר משהו ששני האחים לא הבינו. הוא נאחז בפיסת אדמה והחל לטפס מעלה. הוא חורר בידו חורים בקיר האדמה, ונאחז בהם בידיו וברגליו. הוא קפץ בחזרה והצביע בידו על קיר הטיפוס המאולתר שיצר.
"Ladies First" אמר והסתכל על ג'נט. היא חייכה והתקדמה אל קיר הטיפוס. היא עלתה בקלילות מעלה ונאחזה בחורות שבקיר. לרגע אחד, היא התמהמה ומעדה. היא הייתה בטוחה שהנפילה שלה תהיה חזקה, היא הגיעה יחסית גבוה בקיר. אך היא הרגישה בידיו של פורסט שאוחזות בצדי האגן שלה.
"וואו, מזל." היא אמרה והשתחררה מאחיזתו של פורסט. "תשתדלי שלא ליפול" אמר פורסט. היא המשיכה לטפס, וחשבה שהיא כמעט רוצה ליפול שוב כדי שהוא יתפוס אותה.
תפסיקי. לא יקרה בנינו כלום. הוא בסך הכל הציל אותך מנפילה, נזפה ג'נט בעצמה.
ג'נט לא האמינה. היא לא חשבה שהיא תגיע שוב למבוך. היא כל כך התגעגעה למראה שנפרס בפניה, אותה רחבת דשא ירוקה ומעמדים סגולים. למרות שרק שני מעמדים סגולים עדיין עמדו. היא וקונור הגיעו אל מתחת לאדמה עם המעמדים האלו, ואם פורסט ואחותו גם הם הגיעו לשם, אז המעמדים שלהם גם הם מתחת לאדמה. זוג האחים השלישי לא הגיע אל מתחת לאדמה. הם התקדמו, ושלושתם הרבה מאחור. ג'נט נעמדה ופורסט עלה אחריה. לאחר דקה, גם קונור הצליח לטפס. הם הסתכלו על השמיים. הם בצבע כחול מעט כהה ומספר כוכבים שרועים בו. קונור פלט פיהוק.
"אני חושב שכדאי שנתמקם כאן, ללילה, ומחר נמשיך כבר." קונור אמר והסתכל על ג'נט. הוא הציץ מבט על פורסט, לא בטוח לגמרי אם הוא ממשיך איתם. ואם כן, הוא יכול להמשיך איתם ואז לבגוד בהם ולקבל את המשאלה לבד. וקונור לא היה מוכן שיעבדו עליו. ג'נט הנהנה ופורסט הסתכל עליו במבט אדיש.
הוא הניח את התיק והשעין את ראשו עליו. הוא פתח את התיק וגישש בו בלי להסתכל, בחיפוש אחר בקבוק המים. הוא עייף כל כך שלא היה לו כוח אפילו לקום ולראות איפה הבקבוק בתיק. ידו נגעה בבקבוק המים ותפסה אותו מיד. הוא שתה בלי לשים לב שכמות המים כמעט נגמרת. והיא נגמרה. הוא הכניס את הבקבוק לתיק במהירות, אך ג'נט ופורסט הבחינו כבר. ג'נט לטפה את ראשו, הראתה לו שהיא לא כועסת והוא חייך אליה חזרה. הוא נרדם במהירות.

שתיקה. במשך עשרים דקות מאז שקונור נרדם, ג'נט ופורסט לא החליפו מילה. התביישו או לא ידעו מה להגיד. יותר נכון, ג'נט לא ידעה מה להגיד. אם לשאול על המוות של אחותו או לדבר עם פורסט על מה שיש בניהם, שזה לא יכול לקרות. פורסט לא רצה לדבר, וג'נט הבחינה בכך. בגלל זה היא שתקה. היא שאפה ונשפה אוויר, מנסה להכניס את האוויר הצח לריאותיה, לאחר כל השהות באדמה בכל עבר. היא אזרה אומץ וידעה בוודאות על מה היא רוצה לשאול.
"איך אחותך מתה?" היא שאלה ישירות. היא הסתכלה בעיניו של פורסט, שהסיט את מבטו אליה, במבט חודר כדי שלא יוכל להתעלם ממנה. היא ידעה שהוא יהיה חייב לענות לה. הוא פלט אנחת ייאוש.
"למה את פותחת את זה שוב?" הוא שאל בהתחמקות. "אני יודעת שזה קשה לך, אבל הודית שהרפר מתה מיצורים, שכנראה שהונדסו. אם תגיד לי מה קרה נדע אם להתגונן מפני יצורים בהמשך המבוך." היא ענתה. הוא פלט אנחת ייאוש נוספת.
"בסדר. כמו שאת יודעת, הגענו כמוכם אל מתחת לאדמה. היה פתח, ונכנסו דרכו. לא הייתה פנייה אחת ישרה, כל הזמן התקדמנו ימינה או שמאלה, בפניות אקראיות. פתאום הגענו לצומת. ימינה, שמאלה או ישר. התקדמנו כל הזמן לצדדים שכבר התחלנו לחשוב 'מה כבר יקרה אם נלך ישר?' אז נכנסו לפנייה.
היה חושך. היא אחזה את ידי, אבל האחיזה נרפתה לאחר כמה שניות. היא צעקה, היא רצתה שאעזור לה, אבל אני לא ידעתי איפה היא. התחלתי לרוץ בכל רחבי המקום שהגענו אליו, ולא מצאתי אותה. היא צעקה שמשהו גורר אותה. ואז שמעתי צעקה נוספת. של יצור. יצור גדול במיוחד. הצעקה שלו הדהדה ולא הפסיקה. כאילו נצרבה במוח שלי ולא יכולה לצאת משם. שמעתי צרחה נוספת שלה. היצור צרח שוב ונעלם, הצלחתי לראות מעט ממנו.
הוא דחף את הגופה של הרפר לכיווני, היא לא ענתה ולא היה לה דופק. ברחתי משם כמה שיותר מהר. לאחר כמה דקות מצאתי אותכם." ההבעה שלו הייתה כעוסה, כאילו הוא יכול לחזור עכשיו אל החדר ולהרוג את היצור במקום. העיניים שלו היו מעט נפוחות ואדומות. הפעם ג'נט לא יכלה לשלוט בעצמה, היא התקרבה אליו וחבקה אותו. החיבוק שלהם נמשך דקה, אך ג'נט רצתה שהוא יימשך יותר זמן. היה לה אכפת ממנו. אחותו מתה. היא שנאה את עצמה שהיא מנצלת את זה כדי לחבק אותו, אבל היא באמת רצתה לנחם אותו.

פורסט סינן ממנו בעדינות את ג'נט והחיבוק הסתיים. "אני צריך ללכת." פורסט הודיע וקם. לא נתן לג'נט מספיק זמן להיפרד, או לנסות להבין למה הוא הולך. היא קמה והתקדמה אחריו.
"לאן אתה הולך?" ג'נט הספיקה לשאול תוך כדי ההליכה אחריו. "לא משנה לאן." הוא ענה והמשיך להתקדם. היא הגבירה את קצב הליכתה וצמצמה את הפער. היא אחזה במפרק כף ידו של פורסט.
"בבקשה תישאר. רק ללילה הזה." ג'נט ניסתה לשכנע אותו.
"פשוט.. תעזבי אותי. בסדר?" הוא אמר באדישות. "אני לא אתן לך ללכת. אתה מתחמק. אתה מנסה להתחמק ממותה של הרפר. זה קרה. אתה לא יכול לברוח מזה." היא ניסתה להסביר.
"אני יכול לנסות!" הוא החזיר בצעקה והרפה מאחיזתה של ג'נט. היא התקדמה אחריו, מנסה להמשיך להסביר לו את מה שמסרב להבין. "זה לא יעזור. אתה צריך להתמודד עם זה. זה קשה לכולנו." הוא הסתובב לאחור והלך לכיוונה של ג'נט, עומד סנטימטרים ספורים ממנה.
"לי זה קשה. היא אחותי. לא אחותך, לא אחותו של קונור. אחותי. המוות שלה קשה לי, פשוט תעזבי אותי בשקט." הוא אמר בקול שקט אך שאי אפשר היה להתעלם ממנו.
באותו הרגע היא כל כך רצתה לעזור לו. לעזור לו להבין מה הוא עושה לא נכון, אבל היא לא הצליחה להתרכז. היא הסתכלה בתווי פניו שהיו כל כך קרובים אליה כעת, היא הבחינה בהבדלי הגבהים בניהם. עיניו בצבע כחול כהה חודר. שיערו החום. אפו הישר.
"תאמין לי שאני מנסה." ג'נט אמרה, לא שמה לב למילים שנפלטו מפיה. היא גם לא הייתה בטוחה איך היא נשמעה באוזניו של פורסט, באיזה נימה אמרה את המשפט הזה.
דממה. הם עמדו אחד מול השני, בלי לזוז. מסתכלים אחד על השני. בתזמון מושלם, כמעט מתוכנן מראש, ראשיהם התקדמו אל השני במהירות ושפתותיהם נצמדו. זאת הייתה הפתעה בשביל שניהם. היסחפות של הרגע, ששניהם לא רצו להפסיק. פורסט הניח את ידיו על לחיה של ג'נט, כאשר אצבעותיו הציצו מאחורי אוזנה. ג'נט רצתה להרגיש את חום ידיו המרגיע לנצח. אך היא לא יכלה.
היא התנתקה מפורסט. פורסט שניסה להתקדם אליה בחזרה, נהדף קלות על ידה.
"אני לא יכולה." היא הודיעה בלי להסתכל עליו. "א..אני, פשוט לא.. יכולה." היא אמרה והסתובבה, מניחה את ידיה מעל עורפה, מנסה לחשוב איך היא נקלעה למצב הזה. פורסט סובב אותה אליו.
"אתה רוצה שאני אעזוב אותך בשקט. תעזוב אותי בשקט." ג'נט אמרה ישירות.
"את לא עזבת אותי בשקט." פורסט העיר, בתקווה לשכנע את ג'נט להישאר איתו. ידיו עדיין מונחות על ידיה, מתחת לכתפיה. המחשבות של ג'נט החלו להתנגש אחת בשנייה. לברוח או להישאר.
"אתה יכול ללכת. רק תשכח שזה קרה." היא אמרה באדישות. הוא חשב כמה שניות והנהן גם הוא באדישות. הוא שחרר את אחיזתו בכתפיה, והיא כבר התגעגעה למגעו, אך לא יכלה להראות זאת.

צרחה. ג'נט הסיטה את מבטה אל מקור הצרחה. היא יכלה לזהות את הקול הזה בכל מקום.
"קונור!" ג'נט רצה אל אותו מחנה מאולתר שהקימו. בו השאירו את קונור לבד. פורסט רץ אחרי ג'נט. לא בטוח לחלוטין אם בגללה או כדי להבין מה פשר הצרחה.
ג'נט הגיעה למחנה. היא הסתכלה על קונור. הוא עמד, כמה מטרים מהמקום בו ישן. נראה כאילו הוא ראה רוח. לאחר כמה שניות הוא הבחין בג'נט ופורסט. הוא הסתכל עליהם במבט מבוהל ולא מבין.
"ג'נט, אמא הייתה פה. אני ראיתי אותה." קונור אמר. כנראה שבאמת ראה רוח.