מבוך האשליות – פרק 15
ג'נט עמדה דוממה מול השלד. למשך כמה דקות היא בהתה בו שותקת, בלי לזוז. קונור, שבמשך כמה דקות גם הוא היה מרותק לשלד, ניסה להסב את תשומת ליבה של אחותו, ללא הצלחה. תחילה, הוא חשב שהשלד מגניב, אבל הוא הבין שזה מישהו שמת כאן, ממש, כאן. כמו השלד, הם עלולים למות כאן – מרעב, מצמא, מפחד, משיגעון. קונור שיער שזאת המחשבה שעוברת גם בראשה של ג'נט, שעדיין לא הגיבה.
היא התיישבה ליד השלד והסתכלה קדימה, לכיוון אליו השלד הסתכל, כלומר כשעוד היה חי. ג'נט בהתה בקיר בשקט, וכל מה שקונור ניסה, לא עבד. לבסוף, קונור התייאש והתיישב בצדו השני של השלד וגם בהה לכיוון אליו ג'נט הסתכלה, בניסיון לפענח במה היא מתרכזת.
"זה לא יקרה לנו," אמר קונור. "לפחות אם לא סתם נשב פה."
ג'נט פלטה אנחת ייאוש והתחילה לדבר. "אני יודעת, זה לא זה. פשוט.. אני מנסה למחוק זיכרון מהראש שלי."
"את לא מחשב את יודעת, אין אצלך כפתור דיליט" אמר קונור בגיחוך.
"כשראיתי את השלד הזה, ישר קפצה בראש שלי תמונה של ההורים שלנו, אני מנסה להפסיק לחשוב עליה." הסבירה ג'נט ופלטה אנחה לא רצונית נוספת.
שתיקה.
"זה לא רק הם שאת מנסה למחוק מהראש שלך," פסק קונור. "פורסט?"
"זה לא הגיוני. אני מכירה אותו פחות מיום, דיברתי איתו פחות מחמש דקות." אמרה ג'נט וקברה את ידיה בפניה. היא הרימה את ראשה לאחר כמה שניות. "אפילו לא ראיתי אותו פעם אחת מאז שנכנסו למבוך!" ג'נט הרימה את אצבעה כאשר אמרה את המילה "אחת", וחזרה לקבור את ראשה בפניה, שהיו מכונסות בין רגליה. היא נראתה כמו קיפוד שמתעגל לצורת כדור כדי להגן על עצמו.
"ואני גם לא רוצה לראות אותו יותר במבוך." ג'נט אומרת בקול חלש, שבקושי היה אפשר לשמוע דרך גופה המכסה את פניה.
קונור טפח על שכמה של ג'נט ואחז במפרק כף ידה. היא הרימה את ראשה אליו והתרוממה מישיבתה. קונור סימן בראשו אל המשך המנהרה, כרוצה להמשיך וג'נט הנהנה.
הם הלכו, איטיים יותר מקודם, במעבר ההולך והופך צר יותר. זה לא הפריע להם. לא זה מה שהפריע להם. ברקע נשמעו קולות של צרצרים, הרבה צרצרים. וזה די מוזר, כי הם היו בטוחים שעכשיו עדיין שעת צהריים.
יכול להיות שהיינו בבור ובמנהרה כאן הרבה יותר זמן ממה שחשבנו? חשבה לעצמה ג'נט. מחשבותיה גלשו במהירות למחשבות פילוסופיות על 'איך הזמן עובד?' ו'מה אם אין זמן, וזה דבר דמיוני שאנחנו בני האדם המצאנו?', זה קורה לג'נט הרבה פעמים. המחשבות שלה מתחלפות במחשבות אחרות, עד שהיא מגיעה למצב שהיא חשבה בהתחלה על חתול חמוד שראתה ברחוב ופתאום היא חושבת על חנות גלידה. זה בלבל אותה מאוד. במיוחד כשאמרו לה שהיא ילדה ממוקדת מטרה ומפוקסת. אם הם רק היו יודעים מה קורה למחשבות שלי, ג'נט הייתה חושבת ברגעים כאלה.
ואז היא נזכרה במי שהיה אומר לה את זה. מורים בבית ספר, להורים האומנים שלה. מדהים שפתאום היא מתגעגעת ללמוד בבית ספר, לגור בבית עם עשרה אחים כשלא שמים לב אלייך.
קולות של צרצרים שוב מסתננים למחשבות של ג'נט. הקולות הרבה יותר חזקים. ממש צורמים, שקונור וג'נט צריכים ללחוץ את הידיים לאוזניים ממש חזק, והם עדיין שומעים אותם.
ג'נט בחיים לא ידעה על קיומם של צרצרים רועשים כל כך. ואז היא הבינה. הצרצרים פה לא בגלל שעכשיו לילה, שמו את הצרצרים האלה במבוך במכוון עכשיו.
היא הורידה יד מאחת האוזניים שלה וכבר חשבה שעשתה טעות כי היא הרגישה את עור התוף שלה מתפוצץ, היא סימנה לקונור להתקדם באותה יד ששחררה מהאחיזה באוזן. הוא לא שם לב לזה, העיניים שלו עצומות בחוזקה והוא רכן על ברכיו בייאוש. ג'נט טלטלה אותו עד שהוא הבחין בה, היא סימנה לו שוב והוא ניסה לקום כמה שיכל ללא עזרתה של ג'נט. שניהם החלו לרוץ במנהרה בשיא המהירות שלהם, אך הם הרגישו שקולות הצרצרים ממשיכים לרדוף אותם. ג'נט לחצה את ידה הפנויה שנית על האוזן שמסוגלת לשמוע טוב יותר, לצערה, את הצרצרים.
ברקע, היא שמעה את קונור צועק. היא לא הבינה למה הוא צועק, אך אחרי כמה שניות היא הבינה מה הוא מתכנן. אם הוא יצעק, הצעקה שלו תטשטש את קולות הצרצרים. ג'נט הצטרפה לצעקות שלו. הצעקות שלהם לא טשטשו את קולות הצרצרים, אך את הראייה שלהם היא כן. לא בדיוק. המנהרה הפכה לחשוכה יותר ככל שהם התקדמו. הצרצרים התחילו להשתתק, למרות שעדיין אפשר לשמוע אותם, והאחים לא הצליחו לראות כלום. הם לא ידעו לאן להתקדם. איך לברוח מקולות הצרצרים שממשיכים להדהד, בין קירות המנהרה?
הם המשיכו להתקדם. הם מיששו בידיהם קירות ואת התקרה הנמוכה. ניסו להתקדם בעיוורון וחירשות חלקית. הקולות נחלשו אך עדיין הדהדו. לבסוף הם הבינו שהקולות נפסקו אך מהדהדים בראשם.
לאחר חצי שעה של הליכה, כך שיערה לפחות ג'נט, החושך דהה והם הגיעו למבוי סתום. הם שיערו שזה ערב עכשיו, אז עדיף להם לנוח קצת עכשיו וכשהם יקומו הם יחזרו אחורה במנהרה וימצאו דרך לצאת מכאן. ויחפשו אוכל. עבר חצי יום והם לא אכלו דבר.
בקצב הזה, אני אתחיל לדמיין מסעדות מקדונל'ס בכל פינה במבוך, חשב קונור. אך למרות הרעב, הוא נרדם במהירות. ג'נט ליטפה את ראשו והסתכלה עליו. אי אפשר לראות שהוא עבר היום כל כך הרבה. יחסית לאדם שנכנס למבוך משום מקום, נפל לבור, הותקף קולית ע"י צרצרים והלך בחושך במשך חצי שעה הוא נראה רגוע. ג'נט התיישבה, נשענה על קיר המנהרה שהרגיש חזק יותר משום מה. לא רק קונור הלך הרבה, גם היא מותשת. היא לקחה אבן גדולה, הניחה עליה את התיק של קונור והשעינה את ראשה על הכרית המאולתרת שיצרה. העייפות נפלה על ג'נט, עיניה החלו להיעצם והיא פלטה פיהוק. היא לא רצתה להירדם, היא צריכה לשמור על קונור.
"אני אשן רק חצי שעה, לא יקרה דבר." מלמלה ג'נט, בניסיון לשכנע את עצמה. לבסוף, היא הרשתה לעצמה לישון לזמן קצר, שינה טובה שהייתה חסרה לה.
כשהיא התעוררה לאחר שעה ופקחה את עיניה באיטיות, היא ראתה את פניו של פורסט מביטים בה. היא נבהלה וקפצה לאחור. בצרחה שנפלטה ממנה, היא העירה את קונור. היא התרוממה וקמה בעוד קונור עדיין משפשף בידיו את עיניו ומתמתח. ג'נט הבחינה שמבטו של פורסט אדיש אך גם כועס, מאוד כועס. כאילו שפורסט יכול להתפוצץ בכל רגע, אך הוא מסתיר את הכעס שלו תחת מסכתו האדישה. היא הסתכלה מסביב.
"גם אתה הגעת לפה?" ג'נט שאלה.
"כן, אני לא ממש בטוח איפה אני נמצא." הוא אמר באדישות.
"גם אנחנו." היא אמרה והוא הנהן. משהו קרה לו. היא המשיכה לחפש במבטה משהו חסר כאן, ואז היא נזכרה.
"היי, איפה הרפר?" ג'נט שאלה כשנזכרה באחותו בת העשר של פורסט.
"מתה." הוא ענה.
תגובות (11)
זה מדהים! הכתיבה שלך טובה מאוד אבל כדאי לך להשתמש בגוף שלישי
״היא אומרת״
בסה״כ אתה לא צריך את הביקורת שלי עדי לדעת שאתה כותב מעולה!
היא מתה :<
הפרק יפה, תמשיך
תודה רבה! כן, זה סוף די דרמטי, ההסבר יהיה בפרק הבא :)
אוי, נהיית סופר אמיתי. הרגת דמות. יופי. חחחח. לא יודעת מתי העלת את הפרק, לא ביקרתי באתר כמה ימים, אבל אני כל כך שמחה שסוף סוף החזרת את מבוך האשליות! הפרק דווקא אחלה, והסוף ממש טוב (כאילו, מסכן פורסט. והרפר. אבל אחלה סוף) ואני מקווה שתמשיך מהר!!!
טוב נו ברור, אם אני רוצה להיות סופר – אני חייב להרוג דמויות XD נו טוב, הסבר בפרק הבא. בכל מקרה, תודה רבה! אני אמשיך בקרוב.
הוא עשה את זה כי הוא מושפע ממני בלהרוג דמיות ^.^
סתם XD
כבר קוראת.
לא!!!!!!!!!!!! הוא מושפע ממני!!!!!!! אני זאת שהתחלתי עם להרוג דמות או שתיים כל פרק :) :)
לא! הוא מושפע ממני!#@!@#!#@@!#
אני הרגתי את הדמות שלי לפניך!@#
לא לא לא, הוא הופתע שלא הרגתי דמויות.
זה אומר הרבה.
דייייייייייייייייייי#!@@# א-ת-ה ש-ט-ן!
(למרות שכבר ידעתי את זה כבר!)
אני מקווה שבפרק הבא יבוא מה שיבוא 3=
מיכל, את יכולה להפסיק כבר להפוך את הסיפורים שלי לצ'אט? את רוצה לדבר עם שנהב, תדברו בפרטי. לא בתגובות בסיפור שלי, אלא אם כן אין לכם ביקורות או משהו לגבי הפרק עצמו. וכן מיכל, זה בפרק הבא ._. אל תגידי מילה על זה.