מבוך האשליות – פרק 14

ג'נט הייתה לחוצה. מאוד לחוצה.
במשך דקות ספורות היא הרגישה חנוקה, שהגרון שלה נסתם מרוב אדמה ושהיא הולכת למות. אבל היא הצליחה לטפס מעל כל האדמה שכיסתה אותה, והסתכלה סביב. היא עמדה על הר של אדמה. לא הר גבוה שגובהו מאות מטרים. גבעת אדמה שחורה שגובהה חמישה עשר מטר, או יותר.
היא הסתכלה מעלה ומטה, על גובהה ורוחבה של הגבעה. כשהיא סיימה להתפעל מהר האדמה שכמעט קבר אותה עוד בחייה, כמה שזה היה אירוני עבורה, היא החלה מידית לחפש את קונור.
היא חפרה בורות, צעקה בשמו ואפילו צעקה לעזרה, בתקווה שאולי זוגות אחרים יגיעו לשטח מעליהם, ישמעו אותה ויעזרו להם. אבל לא. אף אחד לא הגיע.
חוץ מזה, למה שהם יעזרו למתמודדים מולם במבוך לצאת מבור עמוק במיוחד שיכול לעכב אותם?
ג'נט שמעה שיעולים. היא נרגעה, זה קונור. היא רצה אל מקור הקול והבחינה ביד המנסה לצאת. היא משכה את ידו של קונור והוציאה אותו בשלמותו, מכוסה כולו באדמה.
כובעו החום לא היה על ראשו, כנראה שנפל אל תוך גבעת האדמה. קונור שכב בניסיון להתאושש על הקרקע בעוד ג\'נט מוציאה את בקבוק המים מהתיק של קונור, אשר המים בו הגיעו עד לחציו.
היא השקתה אותו ובמהרה קונור התרומם. הוא המשיך להשתעל.
"אי-איפה אנחנו?" שאל קונור.
"אנחנו עדיין מתחת לפני הקרקע" ענתה לו ג'נט ישירות. הוא הסתכל סביב.
"הק-הקיר. הקיר. איפה הוא?" ניסה קונור להבין. ואז ג'נט נזכרה, הם גילו בחיבור של הקיר אור. יש משהו מאחורי הקיר, שהתרסק עליהם.
"הוא, התמוטט. אנחנו צריכים למצוא פתח. האדמה ממנה היה מורכב הקיר התמוטטה עלינו וכסתה את הפתח שנוצר" השיבה ג'נט ועזרה לקונור לקום באיטיות. היא עדיין חששה שהוא יחזור להשתעל מרוב אדמה שחונקת אותו.
"אז בעצם הקיר נפל ונבנה מחדש באותו מקום."
"בערך. כן." הסבירה ג'נט. "אבל רוב האדמה התרכזה פה, למטה, שזה אומר שאמור להיות פתח במעלה הגבעה הזאת."
קונור וג'נט החלו לטפס על גבעת האדמה. בהתחלה זה היה נראה להם פשוט, כי היא לא הייתה תלולה, אבל מהר מאוד הם גילו שקל מאוד להחליק למטה, והעלייה לשם מסובכת עבור שני אנשים שעולים ביחד. את זה הם גילו בדרך הקשה, כשקונור אשר טיפס ראשון החליק והפיל איתו גם את ג'נט. וכך ג'נט הגיעה למצב בו מתחתיה אדמה ומעליה אחיה קונור.
ג'נט החניקה שיעול. "קום ממני שמנמן" היא אמרה וניסתה לקום.
"במה מאכילים אותך?" שאלה ג'נט.
"שוקולד. יאמ." ענה קונור והתחיל לטפס שנית. ג'נט השתרכה אחריו, הוא הסתכל לאחור ולטש בה מבט, כאומר 'שוב? באמת?' ג'נט הבינה את המסר וירדה לתחתית ההר.
לבסוף, שני האחים הצליחו לטפס עד מעלה הגבעה. ההבדל בגובה לא היה כל כך גדול, אבל ההבדל בנוף כן. למטה הכל היה די חשוך, אך במעלה הגבעה הציץ אור. הוא האיר את רוב הקרקע. האדמה לא הייתה לגמרי שחורה. היו בה שבבים של אדמה אדומה ונוצצת. היו פזורות צדפות בכל מקום, צדפות בשלל צבעים שונים – כחול, אדום, צהבהב, טורקיז. כל צבע שקיים בעולם.
הם הסתכלו לאחור. אל מקור האור. האור היה חלש, והמקור שלו מגיע מהחושך. אז איך הוא מאיר את כל המקום הזה?
קונור החליק על מדרון הגבעה עד למטה, וג'נט אחריו. קונור למד את הלקח מקודם, וכשג\'נט הגיעה לתחתית, הוא זז. הנחיתה שלהם, לעומת הנחיתה אל המקום הזה, הייתה הרבה יותר רכה. האדמה השחורה המעורבבת באדמה אדומה, הייתה נעימה. אך קונור כבר ידע את זה. הוא הרגיש את האדמה קודם, לפני שהיא התרסקה עליו וכסתה אותו לגמרי.
קונור וג\'נט התקדמו אל עבר מקור האור. הוא הפך לחזק יותר והחושך התמעט.
הם הסתכלו סביב והבחינו שהם עוברים בסוג של מעבר. הם שערו שרוחב המעבר הוא בערך כשלושה או ארבעה מטרים. ג'נט הרימה את ידה והצליחה לגעת בתקרה, כך שגובה המעבר לא גבוה. הקירות עגולים ומתעגלים כלפי מעלה, עד לתקרה.
כנראה שצדקנו בחשיבה הלא הגיונית, הגענו למערה, חשבה לעצמה ג'נט.
רעש חלש. קונור וג'נט כמעט קפצו. יכול להיות שיש כאן עוד מישהו? רעש חלש נוסף.
זה נשמע לקונור כמו פגיעה של חפץ מסוים פוגע בחפץ אחר. דנדון שחוזר על עצמו. חפץ שפוגע בדפנות חפץ אחר שוב ושוב.
קול הדנדון גבר יותר ויותר כשקונור וג'נט הלכו יותר במעבר הזה. הם קרובים למה שזה לא יהיה.
רעש הפגיעה הפך חזק יותר, אך לא מאוד חזק, הוא עדיין היה רעש חלש יחסית. מקור האור גדל.
ג'נט וקונור הסתכלו הצידה, קונור צדק השערתו לגבי הדנדון החוזר על עצמו.
שני האחים הסתכלו על שלד אשר אחת העצמות בתוך בית החזה שלו מתנדנדת ופוגעת שוב ושוב בצלעות השלד.