מבוך האשליות – פרק 13

הנחיתה של ג'נט וקונור הייתה קשה, הם התנודדו הצידה ואחורה למשך דקה ארוכה. קונור חשב אפילו שהאדמה תחתיהם תתמוטט והם יפלו. אבל אז הוא נזכר שהוא כבר מתחת לאדמה, הוא לא יכול ליפול יותר מתחת לזה.
שני האחים הביטו סביב. מלבדם לא היה איש מתחת לאדמה. ג'נט נחשה שזה אמור להיות אתגר מסוים אבל היא לא הבינה איזה, לא היה כאן כלום חוץ מהם ואדמה.
ג'נט התיישבה וסמנה לקונור לבוא ולשבת לידה.
"אין לי מושג מה אנחנו צריכים לעשות פה" הודתה ג'נט.
"זה בסדר, רק עכשיו הגענו, בסוף נבין" קונור נסה לעודד את אחותו בעודו מתיישב לידה.
"בסוף? אין לנו מספיק זמן לחכות."
"אל תדאגי, אנחנו נגלה מה אנחנו צריכים לעשות. יהיה בסדר" הוא טפח על גבה של ג'נט בעדינות. היא פלטה אנחה והחלה לבכות.
לקונור יצא לראות את ג'נט בוכה לפעמים. בדרך כלל אם היא הייתה צריכה להתפרק, היא הייתה נכנסת לחדר שלה ובוכה בלי שהוא יראה. היא אחותו הגדולה, היא לא רצתה שהוא יראה אותה ככה. ובכל זאת יצא לו לפעמים לראות אותה מתפרקת ככה.
אבל הפעם היה לו קשה במיוחד. לא רק שהתרחש מעבר כל כך חד מהמנהיגות שהיא הפגינה להתפרקות, הוא הבין שזה בגלל המבוך. היא נלחצת בגלל הזמן, היא לא מאמינה שהם יצליחו.
הוא פתח את זרועותיו וחיבק את אחותו.
ג'נט מחתה את דמעותיה והתרומה במהירות, מרחיקה ממנה בעדינות את קונור.
קונור התרומם גם הוא והחל להסתובב בחלל החדר הקטן. המאוד קטן. כל כך קטן שהוא מרגיש שהוא דוחס אותו. רגע, מה? קונור לא היה קלסטרופובי. הוא רק חשש, מאוד חשש. בגלל המבוך, שהחל להשפיע גם עליו.
קונור הביט בקירות חדר האדמה ובפתח ממנו נכנסו אליו. הוא הסיט את מבטו אל מעמד סגול אחד באדמה, למרות שהם הגיעו לכאן עם שני מעמדים, ואז עלה במוחו רעיון. הוא רץ אל ג'נט, החזיק בידה וגרר אותה אל המעמד. הם נעמדו עליו. למשך כחצי דקה לא קרה כלום. קונור דרך בחוזקה על המעמד, אך כלום לא קרה. הוא פלט אנחה של ייאוש.
"עד שחשבתי על משהו, לא עובד" אמר קונור בייאוש.
"ברוך הבא לעולם שלי" מלמלה ג'נט.
"זה דווקא די הגיוני שמה שהוביל אותנו למטה יחזיר אותנו למעלה. אבל כנראה ששום דבר לא פועל לפי היגיון במבוך הזה."
"אתה צודק!" קראה ג'נט. "שום דבר במבוך הזה לא פועל לפי היגיון! מבוך שהפך לבלתי נראה? דלת שנסגרת אחרי שנכנסנו אחריה? זה העיקרון של המבוך! שהוא לא הגיוני!"
"אוקיי, אז מה עושים עם זה עכשיו?" שאל קונור את אחותו הנלהבת.
"לא חושבים לפי היגיון. תחשוב על דרך לא הגיונית לצאת מפה, ויכול להיות שזאת הדרך" השיבה ג'נט על שאלתו של אחיה.
היא הייתה כל כך גאה בעצמה. היא הרגישה בשעה האחרונה שהיה לה רצף של כישלונות. חייב להיות לה רעיון אחד טוב, וזה חייב להיות הוא. הגילוי שלה הוא נכון.
שחוקי מרפי יעזבו אותי לרגע אחד, חשבה ג'נט לעצמה. הפעם צדקתי, אני בטוחה.
"אוקיי, אז אם את צודקת – " התחיל קונור לומר.
"ואני צודקת." קטעה אותו אחותו.
"הפתרון ליציאה מהמקום הזה צריך להיות לא הגיוני."
"נכון. כי זה סוג של אתגר, לא? לחזור למעלה לפני השטח" חשבה ג'נט בקול.
פניו של קונור הפכו מהורהרות, ובמהירות למחייכות.
"אולי אנחנו לא צריכים לעלות למעלה?" הציע קונור. "מה אם אנחנו צריכים למצוא כאן מעבר סודי או דרך לצאת בתוך האדמה?"
"הנה חשיבה לא הגיונית! כל הכבוד!" היא טפחה על כתפו של אחיה.
שני האחים החלו לחפור באדמה, לגשש בקירות. הם כבר התרגלו לחפש. לחפש, לחפש. לחפש כל דבר אפשרי שיכול לגרום למשהו פתאום להופיע.
קונור שכבר התייאש מחיפושים נשכב על רצפת האדמה. הוא היה כל כך עסוק ביציאה מחדר האדמה הזה, שהוא לא הבחין בסביבה שלו כלל. האדמה ממנה היה עשוי החדר הייתה אדמה חומה, כמעט שחורה. לא פלא שקונור חשב שהוא קלסטרופובי לרגע, לראות שחור בכל פינה בחדר זה די מלחיץ.
האדמה הייתה נוחה ונעימה, והיה תענוג בשבילו לשכב עליה. היא הזכירה לו את מגע החול בחוף הים שהוא, ג'נט והוריהם נהגו ללכת אליו הרבה בימי קיץ.
הוא הסתכל הצידה וראה את תחתית הקיר, חיבור קיר האדמה לקרקעית. הוא הבחין במשהו.
החיבור נראה בהיר יותר, כאילו יש חריצים באדמה שמתוכם בצבצו קרני אור קטנות.
הוא לא דמיין. באמת היו חריצים בחיבור הקיר והרצפה.
הוא הכניס את ידו לחיבור והופתע לגלות שהיא עברה שם בקלות, האדמה אשר כסתה את החיבור לאורך כל הקיר התפוררה. פנים הקיר היה חלול לגמרי, ואפשר היה לראות משם מקור אור.
ואז הקיר החל לרעוד. החיבור של הקיר לרצפה נותק ועכשיו הקיר מתפרק לחלוטין.
"ג'נט תתרחקי!" צעק קונור ודחף אותה הצידה. הקיר התמוטט בקול חזק וכסה את כל חלל החדר בו היו ג'נט וקונור.