מבוך האשליות- פרק 13

חדר המלכה השחור זכה לביקור מצד הינשוף. אילו היה אפשר לראות את פניו מבעד למסכה בוודאי היה נראה מבולבל ולא בטוח מה לומר כדי לא לגרום לו להיענש, אך מה שהמסכה לא מראה, הטון שלו אומר.
"מלכתי," הוא מיהר לקוד לפניה. היא כיווצה את גבותיה בתהייה כאשר נכנס לחדרה מבלי שקראה לו.
"אני מקווה שהסיבה שלך טובה מספיק בשביל שתצדיק את ההתפרצות שלך." היא אמרה לו בטון תקיף.
"ברור, הוד מעלתך." הדיבור שלו היה מהיר כי לא רצה לבזבז את הזמן היקר שלה.
"דבר." היא נתנה לו אישור להמשיך.
"תפסנו מישהו שדורש לדבר איתך."
"באמת?" שאלה. "מה הוא רוצה?"
"הוא-"
"אולי תשאלי אותו בעצמך?" הבחור הצעיר כהה השיער התפרץ דרך הדלת במהירות וגרם לה לקום מכס המלכות שלה כשעל פניה ארשת פנים תמהה.
היא הסיטה את מבטה אל עבר הינשוף. "לא אמרתם שתפסתם אותו כאן."
הינשוף היסס להשיב לה ונראה מפוחד, ומבעד לדלת הגיחו הזאב והקרנף ותפסו בשתי זרועותיו במטרה לאזוק אותו שוב.
"עצרו." היא הרימה את ידה כשפקדה עליהם בקול שקט. הם עשו כדבריה.
"אבל, מלכתי-" הינשוף ניסה לדבר איתה.
"שקט." היא ירדה ממדרגות הפדיום עליו הכסא שלה התייצב והתקרבה אליהם. "תשאירו אותנו לבד."
"כן, הוד מעלתך." שלושתם אמרו כאשר קדו לפניה ופנו מיד לצאת מהחדר. לאחר שעזבו את שניהם לבד, המלכה החלה להתקרב אליו במבט אדיש אך סקרני על פניה.
היא חייכה. "שאני אנחש למה אתה כאן ולמה החלטת להיכנס מיוזמתך לגוב האריות, או שפשוט תספר לי?"
הוא שתק. הוא רצה לומר לה אך המילים לא יצאו לו מהפה. הוא התקשה להאמין שהוא עומד מולה שוב, ככל קרוב, ושלצערו, ידה שלה על העליונה.
"אתה צריך את העזרה שלי." היא השיבה במקומו כשקראה את פניו. "הילדה גם כאן, נכון?"
הוא לא השיב לה.
"כן." שוב היא ענתה על שאלתה. "ואני גם אגיד לך מה אתה רוצה- אתה רוצה שאגיד שאני הרגתי את אח שלה כדי שהיא לא תדע את האמת, שאתה עשית את זה."
"את יכולה?"
"פתאום מדבר." היא גיחכה קלות. "אני יכולה."
הוא חייך.
"אבל אני לא אעשה את זה." היא אהבה לראות המבט שעל פניו משתנה מקצה לקצה. "אלא אם כן, אתה תציע לי משהו שאני רוצה."
"מה את רוצה?" הוא לא היסס לשאול, ונראה נחוש מתמיד.
"יצור מסכן, קטן שלי," היא ליטפה את שיערו והקשתה עליו להישאר אדיש לכך. הוא ראה בזה מסר להשפלה ושמחה לאיד, ולכן היא עשתה את זה. "יש לי הרבה לבקש ממך, אתה רק צריך להסכים."

לאחר כמה דקות של הליכה מהירה דניאל שמה לב למשהו חשוד בזווית מבטה. היא הרגישה שזה קל מדי. לא היה אף שומר שיעצור אותה וייקח אותה לצינוק, והמלכה, שאותה הכירה בעיקר משמועות שבשבילה הספיקו, בטח שלא תסמוך רק על המבוך ועל השומרים בכניסה כאשר יש לה כל כך הרבה אויבים נואשים שיעשו הכל כדי לפגוע בה.
היא רצה אחרי הדמות בכל זאת. בתחושה רופפת שהיא יודעת מה לעשות ובביטחון שהמזל והצדק לצידה היא לא הפסיקה לרוץ עד שנכנסה לתוך אולם אבן גדול שהואר ממקור אור לא ברור.
היא האטה את צעדיה ופסעה בשקט קדימה, מביטה בחטף לכל עבר ומצפה שמשהו יקרה. היא שמעה צעדים מהירים מתקרבים אליה מאחור והסתובבה לכיוונה של קשת הכניסה הגבוהה, מבעדה יצאו ארבעה חיילים עוטים מסיכות. שניים מהם היו חמושים בחניטות, ושניים נוספים גררו איתם את הפולש הנוסף.
"טוביאס!" היא קראה בשקט כששמה לב אליו.
"את לא צריכה לדאוג לו." קול קודר וגבוה פנה אליה, אך היא לא הבינה מאיפה. החיילים התפרסו לשני תורים ופינו למלכה את הדרך. השמלה השחורה והתפוחה שלה כיסתה את רגליה. השיער הבהיר שלה היה אסוף בתסרוקת גדולה ומיוחדת שהתקשטה בכתר דק עשוי כסף שחור. עורה הלבן כאילו זהר באור החלש שבהיכל. אוזניה התקשטו בזוג עגילים תלויים שעוטרו באבני אנדרדיט שחורות ומלוטשות.
היא לא נראתה מפחידה או מאיימת, אבל משום מה, זו התחושה אותה העבירה.
"את. זאת את." דניאל תפסה בניצב החרב שנח בנדן חגורתה והתכוננה לתקוף.
"יש לך עיניים." ענתה לה. "אבל, מתוקה, את לא תצליחי במה שבאת לעשות."
"את טועה." דניאל הייתה בטוחה בעצמה מאוד. היא שלפה את החרב שלה וכיוונה אותה אליה, שתדע על כך. "אני אעשה את זה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה."
"דניאל, לא." טוביאס ביקש ממנה בשקט. "אה!" הוא הוכה על ידי אחד החיילים שהחזיקו אותו כעונש על שפתח את פיו וכאזהרה לעתיד.
"תעזבי אותו." קולה של דניאל נשבר.
"את צריכה לדעת," המלכה פנתה אליה. "שלמעשי הגבורה שלך יש השלכות." דניאל זגזגה עם עיניה בינה לבין טוביאס, והיססה מה לעשות. למרות כל הביטחון שהצטבר בתוכה והמטרה שנחה לפניה, היא ידעה שאסור היה לה לשים אותה לפני החבר הכי טוב שלה, שעזר לה בכל הזמן הזה. "אני נותנת לך שתי אפשרויות- לנסות להרוג אותי, או לעזוב עם חבר שלך ולשכוח את כל העניין."
דניאל לא השיבה.
"הזדמנות אחת, ואני מתנהגת נחמד, בגלל שאת חברה."
"אני לא חברה שלך." היא השיבה לה בקול קשיח ועצבני.
"הזדמנות. אחת." המלכה הזכירה לה, והשתדלה שלא להורות על החיילים שלה לשתק אותה, כפי שיכלו, וכפי שרצתה.
"מלכתי." חייל חמישי הגיח לפתע אל תוך האולם בקול ומהלך מהוסס.
"מה?" היא שאלה אותו בקוצר רוח, והתפללה שיהיו בשורות חשובות בפיו, אחרת –
"הייתי חייב ליידע אותך," הוא קד כשדיבר כדי לחסוך זמן מיותר. "שהגנב נעלם מהצינוק."
"מה?" היא סובבה את מבטה הזועם אליו וקולה גבר באכזריות. המראה שהציגה היה המראה שאף נתין לא היה רוצה לחזות בו מקרוב. "איך זה קרה?" שאלה.
"אנחנו עדיין מבררים זאת, הוד מעלתך."
"תבררו מהר." השיבה וצפתה בו עומד על סף הדלת. "למה אתה מחכה בדיוק? לך!" הוא נבהל מהצעקה שלה ויצא בהליכה מהירה לפני שהספיק לקוד לפניה פעם נוספת.
המלכה חזרה להסתכל על דניאל שקפאה במקומה במחשבה ארוכה להבין מה כדאי לה לעשות. היא הסיטה את מבטה אל עבר טוביאס שהביט בה בביטחון, וחייכה לקראת הרעיון החדש שלה שהשתלב בצורה הרבה יותר טובה מקודמו.
"שינוי בתוכנית," היא פנתה לדניאל. "את יכולה לנסות להרוג אותי, או שאת יכולה לנסות להרוג את הרוצח האמיתי של אחיך." היא פזלה בחיוך לכיוונו של טוביאס כדי לרמוז לה.
דניאל הלכה לפי המבטים שלה, וגיחכה בקושי. "את משקרת. את פשוט רוצה להתנער מהאחריות שהרגת את אח שלי."
"בבקשה, ילדה, את מנווטת בערפל," המלכה גלגלה את עיניה בזמן שלא עזבה את החיוך שנמרח על פניה. "אני גאה בכל כך הרבה דברים רעים שעשיתי, אין לי שום סיבה להתנער מהמוות של אחיך. לחבר שלך, אמנם, יש סיבה טובה." דניאל התחילה לפקפק במה שהאמינה בו, והתחילה להאמין לדבריה של המלכה. היא שנאה את ההרגשה הזאת, אבל כאשר הסתכלה על עיניו של טוביאס, שבהו בה, הייתה לה עוד סיבה להשתכנע שהיא דוברת אמת. "הוא ביקש ממני לכפות עליו כדי שהחברה הטובה שלו לא תיפגע מהאמת. הירואי, הא? אבל האמת היא, את יודעת, שהוא פשוט רצה להגן על עצמו מפני רגש הנקמה שלך, ילדה. המהות של העולם הזה הוא שהחזק שורד, ואחיך היה חזק יותר."
"זה נכון?" אחיזתה הגבוהה של דניאל בחרבה נפלה אט-אט בויתור קל עד שקצה הלהב הארוך נגע ברצפה. היא התפללה שהוא יאמר לה את האמת.
"לא, זה לא נכון." הוא נשבע לה בקול צלול, אך היא לא הצליחה להאמין לו. "שום דבר ממה שהיא אומרת לא נכון, דניאל!"
היא התקדמה אליו במהירות. אחיזתה בחרבה התגברה והתחזקה והיא התכוננה להשליך את הלהב לכיוונו. העיניים שלו התחננו לפניה שלא להקשיב למלכה, ולהקשיב ללב שלה, שבוודאי יאמר לה שהיא מכירה אותו מספיק טוב בשביל לדעת שהוא בכלל נמצא לצידה.
לצערו, לפי העיניים שלה, היא לא הצליחה להקשיב לו.