מבוך האשליות – פרק 12

חצי שנה. חצי שנה. מילותיו של איש התיש הדהדו בראשה של ג'נט. בעוד היא רצה אחרי קונור, ג'נט לא הפסיקה לחשוב על כך שיכול להיות שייקח להם חצי שנה לעבור את כל המבוך. איך הם יצליחו לעבור אותו בעשרה ימים? הם יצטרכו לא לבזבז זמן. הם לא יישנו? הם יצטרכו לוותר על הפסקות מנוחה ואוכל? ואז היא נזכרה. אין להם בכלל אוכל.
פניו של קונור נהיו לחוצות, המבוך החל להשפיע עליו. הוא רץ וגרר אחריו את ג'נט, הוא רץ ורץ ורץ בלחץ, מבלי להפסיק. לאחר בערך עשרים דקות הוא התחיל להתייאש כאשר הוא ראה את המבוך כך: ימין, שמאל, מבוי סתום. ישר, עוד ישר, ימין, שמאל, ישר, מבוי סתום. ימין, מבוי סתום. שמאל, מבוי סתום. מבוי סתום. מבוי סתום. הוא חשב שהוא ייתקל בעוד כל כך הרבה מבויים סתומים שעדיף לו לוותר כבר אחרי עשרים דקות.
אבל הוא לא רצה לאכזב את ג'נט, הוא לא רצה לגרום לג'נט להישאר במבוך למשך חצי שנה, הוא היה חייב להתקדם. הוא עצר, החל להתנשף והשעין את ידיו על ברכיו.
"אפשר לעצור למנוחה, רצנו הרבה ללא הפסקה" הציעה ג'נט אך קונור הניד באצבעו.
הוא התרומם במהירות וניסה להעמיד פנים שהוא הסדיר את נשימתו, אבל ג'נט עדיין דאגה לו.
"לא, זה בסדר. נמשיך?" קונור התחיל להתקדם כמה מטרים קדימה ונעמד מול צומת, בה הוא היה יכול לפנות ימינה, שמאלה או ישר. הוא לא זז ממקומו במשך כדקה, ולאחר מכן הסתובב לאחור, מסמן לג'נט לבוא אחריו וכנראה לעזור לו להחליט.
הם פנו שמאלה והמשיכו ישר. והמשיכו ללכת ישר. להפתעתם הם הלכו ישר במשך עשר דקות, הם חשדו שהם הולכים במעגלים אבל לא היה שום סימן שחזר על עצמו. הם הגיעו למסלול טוב, כך חשבה ג'נט.
ככה היא חשבה לפחות, קונור עדיין חשש שפתאום הם שוב יגיעו למבוי סתום.
ואז הייתה פנייה שמאלה, אם קונור היה צריך סימן שהוא צודק לגבי המבוי סתום, מבחינתו זה הסימן והם יגיעו למבוי סתום. למזלם הוא טעה.
שני האחים פנו בפנייה שמאלה והגיעו לשטח ירוק ופתוח. השטח היה גדול במיוחד, שקונור חשב שהוא גדול יותר מאחד מבתי המלון שהוא וג'נט התגוררו בו, אצל משפחת אומנה אחת. הדשא בו לא גדל מעל עשרים ס"מ. ג'נט הרגישה כאילו עמדה בקרחת יער ענקית ושטוחה. מסביב לשטח הפתוח ניצבו שישה מעמדים גבוהים בצורת גליל. הם היו בצבע סגול וגובהם נראה כעשרה מטרים, מאחוריהם בצבצו גרמי מדרגות שהובילו לפסגת המעמדים.
ג'נט החלה להתקדם כמה צעדים ולפתע הפנייה ממנה נכנסו לשטח, נסגרה בקול 'בום' חזק ע"י דלת ברזל קשיחה. שני האחים הסתובבו ורצו במהירות אל הכניסה, דופקים עליה, מגששים ומחפשים דרך לצאת ממנה, ללא הצלחה.
"למה אין לנו מזל במבוך הזה?" קונור שאל ברטוריות.
"אני לא בטוחה שזה חוסר מזל, אני חושבת שאנחנו דווקא ראשונים" ג'נט התחילה להבין את המצב.
היא התקדמה אל מרכז השטח, והסתכלה על הדשא שמתחתיה, כאילו מחפשת משהו.
"ראשונים? ראשונים במה?" קונור ניסה להבין, אך ג'נט התעלמה משאלתו, היא המשיכה לחפש משהו, והיא ידעה שהיא תמצא משהו. "ג'נט, במה ראשונים? תעני לי."
היא הסתובבה ורצה אליו בחיוך. "אנחנו היחידים פה, יש לנו יתרון. יש כאן שטח ענק ומעמדים. אתה לא מבין?" היא הסבירה בקול רם מחויכת.
"לא" השיב קונור.
"זה אתגר! הגענו אליו ראשונים ואנחנו צריכים למצוא אותו. היינו צריכים למצוא את המבוך, עכשיו אנחנו צריכים למצוא את האתגר!" ג'נט רצה שוב אל השטח בניסיון לחפש משהו, כל דבר. היא הסתובבה אל קונור וסמנה לו לבוא.
אבל היא לא הצליחה למצוא שום דבר. היא הייתה בטוחה שהיא צדקה לגבי העניין הזה. את המבוך היה צריך למצוא, אז גם את האתגר, מה לא מסתדר? היא הסתכלה סביב וחיפשה מה יכול לגרום לאתגר ולהופיע? ג'נט הסתכלה על הדבר היחיד שהיה בשטח ואז נפל לג'נט האסימון.
היא רצה אל אחיה וגררה אותו אל אחד המעמדים.
"תעלה במדרגות" ג'נט בקשה ממנו ותוך כדי דחפה אותו לכיוון המדרגות.
"למה?" ניסה קונור להבין.
"אם אני צודקת במה שאני חושבת אתה תראה עוד מעט. מה אתה כבר יכול להפסיד?" ניסתה ג'נט לשכנע את אחיה לעלות במדרגות, הוא חשב במשך כמה שניות והרים את כתפיו כאומר 'למה לא.'
הוא עלה בגרם המדרגות למעלה המעמד הסגול וג'נט רצה לקצה השני של השטח, אל המעמד שניצב מול המעמד עליו קונור עמד. היא עלתה במדרגות והגיעה לפסגת המעמד.
היא הסתכלה בו מרחוק וחייכה אליו.
לא יצא לקונור לראות את אחותו ככה. יוזמת, פועלת. הוא היה רגיל לראות אותה בצד, מקשיבה למה שאומרים לה. הוא אף פעם לא ראה אותה כמנהיגה, אבל הוא שמח שהיא עושה את זה עכשיו.
קונור וג'נט הרגישו משב אוויר מלמעלה, הם הסתכלו מעלה ולא ראו שום רוח, אבל הם ראו את השמיים מתרחקים מהם. כשהאחים הורידו את מבטם את ראו שהם יורדים מתחת לפני האדמה, והם נעמדים על משטח סגול, פסגת המעמד שהייתה עכשיו הרבה מתחת למעמדים.
ואז הם הגיעו לקרקעית.