מבוך האשליות- פרק 12

מסדרונות הארמון היו חשוכים וריקים מאדם. לא משרתים. לא חיילים. לא מלכה.
דניאל וטוביאס הלכו ביחד וחיפשו אחריה. דניאל התקדמה בצעדים מהירים שגרמו לה לעקוף אותו מפעם לפעם ולאלץ אותו להגביר את הקצב עד כדי ריצה קלה כדי להישאר לצידה. הוא לא אהב את ההתנהגות הפזיזה הזאת שלה. היא עוד עלולה להרוג אותה, ואז, מה יהיה איתה? גם במותה היא לא תצליח למצוא שלווה, הוא בטוח בכך, וגם אם תצליח להרוג את המלכה, היא עדיין תחיה את שארית חייה ללא אחיה ועם פצע אפל בלב כי גזלה חיים, חיים שהרבה לא רוצים שימשיכו להתקיים, אבל אלו עדיין חיים.
"אתה רוצה להתפצל?" היא הפתיעה אותו בשאלה שלה. לא בגלל נוסח השאלה, אלא בגלל שהחליטה לפנות אליו לאחר השתיקה הארוכה ששררה בניהם מאז שנכנסו.
"את רוצה?" הוא החזיר לה שאלה.
היא נאנחה. "אני רק מציעה כי נראה לי שאתה לא שמח להיגרר אחריי." הטון שלה היה חסר סבלנות, ורק גרם לו לרצות להסכים להצעה שלה, למרות שהייתה גרועה.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמר.
דניאל גיחכה, אך לא בשמחה. "טוביאס, אני לא רואה אותך מוצא רעיון טוב יותר."
"זה כי אין לי." הוא הודה. "אבל זה לא אומר שאני לא מסוגל לזהות רעיון רע כשאני שומע אחד."
"אתה לא סומך עליי שאצליח להסתדר לבד?"
"זה לא מה שאני אומר, ואת יודעת את זה."
"כן, אני יודעת." היא הכתה בזרועו בקלות והעלתה חיוך על פניה. חיוך ראשון שלא נבע ממחשבה שלילית. "נוכל לסרוק יותר שטח אם נתפצל." היא חזרה לארשת הפנים הרצינית שלה.
"אני מניח- שאת צודקת." בלית ברירה הוא הסכים לה. עלה למוחו רעיון חדש שיהיה מסוגל לבצע רק בעצמו, והוא הסיכוי היחיד שלו לגרום למשימה להסתיים בטוב.
"יופי, אז אני אפנה לשם." היא הצביעה לצד הפיצול הימני בו נכרו לפתע. "ואתה לשם?" היא הפנתה את אצבעה לצד השמאלי. עיניו נפערו וגבותיו התכווצו כשהרים את מבטו.
"הפוך." הוא אמר מיד.
"זה באמת משנה?" שאלה.
"לא, אבל את מכירה אותי," הסביר טוביאס. "אני אוהב להתחיל ברגל ימין."
"אתה לא אוהב להתחיל בכלל." היא תיקנה אותו. "אבל- שיהיה." היא הרימה את כתפיה ופנתה לשביל הפיצול השמאלי והתרחקה ממנו עד שנעלמה בחשכה ששררה במקום.
ברגע שווידא שהוא לא רואה אותה ושהיא לא תראה אותו, הוא פנה לרוץ ימינה. דניאל לא ידעה שהוא יודע לאן הפנייה הזאת מובילה. דניאל לא ידעה שאחיה מת בתוך הארמון ולא במבוך שסבב אותו, ודניאל לא ידעה שהמלכה היא לא זו שגרמה לו למות.

צעד, צעד, צעד ועוד צעד. קלואי צעדה עוד ועוד, ונעלי הבובה שעל רגליה כבר לחצו עליה באי נוחות, אבל היא לא יכלה להוריד אותן מחשש לפציעות שייגרמו לה. היא הקשיבה לקולות שבקעו מבעד לקירות חדרה ומצאה את עצמה יורדת במסלול מדרגות מתעקל שהואר בלהבות הלפידים שהתחברו לקירות ועזרו לה שלא ליפול. היא הייתה צריכה להתרכז כדי לא לאבד משיווי משקלה, כי המדרגות היו קטנות בשבילה, וגם, מעולם לא יצא לה ללכת על מדרגות מכל סוג שהוא.
היא קלטה קולות שרמזו על סימני חיים והייתה חייבת לברר מה זה. לפי המראה של המקום בו הייתה, כנראה שאסור היה לה להגיע לשם. מצד שני, לא היו שומרים בכניסה, אז אולי מותר.
היא הגיעה לסוף גרם המדרגות ולא שמה לב מה קורה. רק כשהקול פנה אליה היא הבינה.
"את לא מלכתי." הבחור פנה אליה ממקומו למעלה. הוא היה קשור לשלשלאות מתכת שירדו מהתקרה. פניו היו חבולות ומלוכלכות מאדמה, עפר ודם קרוש.
היא עצרה ופסעה כמה צעדים לאחור, שוקלת לעזוב ולהתנהג כאילו לא הייתה שם בכלל.
"חכי." הוא ביקש ממנה, ולהפתעתה היה נשמע כאילו אפשר לסמוך עליו. היא לקחה כמה צעדים קדימה כדי להסתכל עליו טוב יותר.
"מי אתה?" היא שאלה.
הוא חייך. "חבר." ענה.
"למה חבר קשור בשלשלאות במה שנראה כמו תא כלא?"
"את לא טיפשה כמו שאת נראית." היא גיחך.
"אני לא טיפשה בכלל." היא התרגזה מדבריו.
"כן, את לא תמימה כמו שחשבתי." הוא נאנח. "חבל, אם היית, הייתי יכול להסתלק מהמקום הזה."
"אז למה אתה כלוא במקום הזה?" היא חזרה על שאלתה.
"סתם. גניבה קלה."
"עד כמה קלה?" היא התקשתה להאמין לו.
"שני סוסים וחזיר." אמר. "באמת, גורמים לי להפוך לפיל, ואני רק זבוב קטן."
"יחסית לזבוב, אתה דווקא די גדול."
"זו מטאפורה." אמר.
"אני יודעת." היא השיבה.
הוא נאנח בחיוך קל. בזמן כל כך קצר הוא דווקא התחיל לחבב אותה. "למה שלא תשחררי אותי?" הוא ביקש.
"אני לא יכולה, אתה פושע." קלואי אמרה.
"בטח שאת יכולה." אמר. "המלכה היא פושעת בפני עצמה. את יודעת את זה."
קלואי כיווצה את עיניה בספק. הם החליפו בניהם מבטים, הוא מחכה בתקווה שיצליח לשכנע את הילדה לעשות את הדבר הנכון.
"לא." היא השיבה באופן סופי, הסתובבה ופנתה לעלות במדרגות חזרה לחדרה, ולשכוח שבכלל פגשה אותו.
"את יודעת את זה!" הוא קרא אליה וקולו הדהד בין הקירות אל ראשה.
הוא חיכה, ידע שעדיין יש לו סיכוי לצאת בלי אישור המלכה, ידע שהילדה היא המפתח שלו לחזור לחיי החופש שנגזלו ממנו ממזמן.
אלומת אור אדמונית האירה את מגדל המדרגות והתקרבה לכיוונו. הוא הרים את מבטו ונפל על הרצפה במכה צורמת ומכאיבה. הוא צפה בכדור האש המסתחרר באוויר כשהוא דעך וגווע עד שנעלם לגמרי.
הוא שכב על רצפת האבנים המסותתות והסתכל על התקרה המאובנת, שפתאום נראתה לו רחוקה כל כך. הוא הזיז את גופו הכואב לאט, עד שהתרגל להרגשה, והתרומם, נעמד על רגליו החלשות. הוא התנדנד מצד לצד בעקבות הסחרחורת שתקפה אותו וחיכה שתעבור. כשראייתו חזרה לעצמה והוא הרגיש מספיק חזק, עד כמה שיכל להיות, התרומם שוב ונעמד על רגליו. הוא פנה והתקדם אל גרם המדרגות. את ידו הוא השעין על הקיר לתמיכה ועלה מדרגה אחרי מדרגה, אל החופש.