מבוך האשליות – פרק 10

קונור היה גאה בעצמו, הוא וג'נט זכו ביתרון במבוך. במשך המון שנים קונור לא זכה במשהו. הפעם האחרונה שהוא זכה במשהו הייתה בתחרות של "כמה-עוגיות-הוא-יכול-להכניס-לפה-בבת-אחת" לפני שש שנים, כשהוא וג'נט עוד גרו בבית שלהם, עם הוריהם. הם כל כך נהנו מזמן האיכות הזה עם ההורים שלהם, גם אם זה לעשות תחרויות אכילה כאלה. הוא התגעגע לזמן הזה עם ההורים שלהם. הוא התגעגע אליהם.
קונור קפץ בהתלהבות, תוך כדי שהוא צועק קריאות "יש!". ג'נט הבחינה במבט של פורסט, הוא חייך והרים את אגודליו אליה, כאילו אומר לה כל הכבוד. למרות שהוא לא זכה ביתרון חשוב במבוך, הוא עדיין שמח בשבילה.
אסור לי לתת לו להשפיע עליי, חשבה ג'נט. הוא יסיח את דעתי מהמבוך. אני לא יכולה לתת לי להתאהב בו, או שזה כבר מאוחר מדי.
"קונור, ג'נט, היתרון שלכם זיכה אותכם להתחיל את המבוך מהר יותר. לכו אל הפינה השמאלית" איש התיש הצביע לעבר הפנייה. "אתם תתחילו את המסלול שלכם מכניסה זו. האחים אלרוט והאחים באן, אתם יכולים לבחור מאיזה כניסה תתחילו."
פורסט בלבל את ג'נט מאוד, אך בכל זאת היא המשיכה לחשוב עליו. היא לא יכלה להפסיק לחשוב שהיא מרגישה אליו משהו לאחר שנפגשו לפני בערך חצי שעה או שלושים וחמש דקות, והיא לא יודעת אם שם המשפחה שלו הוא אלרוט או באן.
קונור הרים את אחת הגבות שלו בתהייה, מנסה להבין מה פשר חיוכה של ג'נט.
"היי, מה הקטע?" שאל קונור את ג'נט ודחף מעט את כתפה בעזרת כתפו.
"איזה קטע?" ניסתה ג'נט להבין.
"את מחייכת ומסמיקה."
"באמת? לא שמתי לב" ג'נט ניסתה להכחיש, היא הביטה בפורסט וקונור פער את פיו.
"לא נכון!" קרא קונור בהתרגשות.
"קונור, די, שקט" ניסתה ג'נט להרגיע את אחיה.
"ג'נט מאוהבת, ג'נט מאוהבת!"
"די קונור, אתה בן ארבע עשרה, תפסיק להיות ילדותי."
"ג'נט מאוהבת, ג'נט מאוהבת!"
"די כבר!" ג'נט צרחה אל קונור. שני הזוגות ואיש התיש הסתכלו עליהם, ג'נט הסמיקה ממבוכה.
"בסדר, בסדר." קונור משך את ג'נט הצידה והמשיך לשאול אותה שאלות.
"איך קוראים לו? מתי נפגשתם? איך הספקת?" ג'נט הייתה מבולבלת ולחוצה מכל השאלות שלו. היא גם חששה שבגלל שקונור גילה, מה שהיא מרגישה לפורסט הופך לאמיתי, מישהו יודע על זה.
"פורסט, לפני בערך ארבעים דקות. וגם אני לא כל כך בטוחה. אבל תשכח מזה כי לא יקרה כלום."
קונור וג'נט הלכו אל הכניסה השמאלית. פורסט ואחותו עמדו מימינם לפני הכניסה האמצעית וזוג האחים השני, בן ובת שנראו כבני 13-14, עמדו ליד הכניסה הימנית. ג'נט רק עכשיו שמה לב שהיא לא התייחסה אליהם עד עכשיו. היה להם עור מעט כהה ושיער שחור. הילדה פזרה את שיערה השחור – חום המתולתל והגדול, היא לבשה חולצה בצבע טורקיז ומכנסיים אפורים שהגיעו עד לברכיה. פניה היו שמחות, היה נראה שהיא בכלל לא לחוצה מהמבוך.
לאחיה היה שיער שחור קצר, קצוות שיער שגלשו על מצחו נראו כמו פוני קצר. הוא לבש חולצת טריקו בצבע בורדו ומכנסיים ארוכים בצבע שחור – כחול. מבטו היה רציני אך דואג.
שני האחים נראו באותו גיל והדמיון בניהם היה גדול מאוד. קונור שיער שגובהם היה בערך מטר ושישים וחמישה ס"מ.
איש התיש צעד אל אחד מקירות המבוך, הוא אחז באקדח מהסוג שבדרך כלל משתמשים בו בהזנקות במירוצים. המרחק בין כל כניסה היה מטר. קצוות הכניסות היו מעוגלות ודפנותיהם היו בצורה גלית. את הכניסה הימנית הקיפו פרחים צהובים ואדומים. מסביב לכניסה האמצעית צמחו פרחים כחולים ותכולים, וגם פירות כתומים.
את הכניסה השמאלית הקיפו שיחים ועצים עם מעט עלים כתומים של שלכת. כשהסתכלו על הכניסה המראה שנראה היה כניסה שבלטו ממנה ענפים אפורים – חומים.
קונור חשב שזה מתוחכם. הכניסה הימנית נראתה פחות טוב יחסית לכניסות האחרות ולכן לא יבחרו בה, למרות שהיא תעזור לעבור את המבוך.
"אז בהצלחה לכם. אגב, יש לכם עשרה ימים לעבור את המבוך" הודיע איש התיש לשלושת הזוגות, כאילו אומר להם שהוא רוצה לאכול. "וכמה זמן לוקח לעבור אותו?" שאל הילד כהה העור.
"בערך חצי שנה." מבטיהם של זוגות האחים נהיו לחוצים.
"ומספיק שרק אחד האחים יגיע לסוף המבוך כדי לנצח. במקרה ויקרה לאח או לאחות השנייה משהו."
ג'נט החלה להילחץ. משהו יכול לקרות לקונור. מה אם הוא יפגע? מה אם הוא ישבור רגל או יד?
מה אם… לא. היא לא יכלה אפילו לחשוב על דבר כזה. מה אם הוא, ימות?
"אתם מוכנים?" איש התיש שאל והסתכל על כל הזוגות. הם הנהנו.
"למקומות, היכון… צאו!" איש התיש ירה באקדח שלו אל השמיים והזוגות רצו לתוך המבוך.