מבוך האשליות – פרק 1

ג'נט ישבה לחוצה על הכורסא שמחוץ לחדר של אחיה, מדי פעם הסתכלה לכיוון השעון שלה, לבדוק שהם לא מאחרים.
"נו, כמה זמן לוקח לך להתלבש? אפילו לי לוקח פחות זמן" אמרה ג'נט בלחץ ודפקה על דלת חדרו.
"למה את לחוצה כל כך?" אמר קונור בשאננות.
"כי אנחנו נאחר!" צעקה ג'נט.
"בסדר בסדר, אני בא" הרגיע אותה קונור. ג'נט הזדקפה והתחילה ללכת מעבר לצד אחד של הדלת לצד השני שלה. היא לא הבינה למה הוא מתעכב כל כך, הרי הוא ידע שהם צריכים להגיע לבית של המשפחה האומנת החדשה שלהם. בכל פעם שג'נט וקונור עברו למשפחה אומנת חדשה, ג'נט תמיד קיוותה שזאת תהיה המשפחה המושלמת.
"אנחנו צריכים ליצור רושם טוב, איחור לא בדיוק יועיל לנו בעניין הזה" ג'נט הסבירה.
קונור פתח את הדלת. הוא לבש חולצת טי-שירט כחולה ישנה ומכנסי ג'ינס קרועים, שיערו החום הקצר המתולתל הוסתר ברובו על ידי כובע בצבע חום בהיר.
"קדימה, אנחנו מוכנים לצאת!" קרא קונור בעליזות.
קונור וג'נט ירדו לקומה התחתונה ונפרדו מהמשפחה האומנת הקודמת שלהם, "חבל כל כך שאנחנו נאלצים להפרד מכם" אמרה אם המשפחה, "אם רק היה יותר מקום בבית שלנו היינו שמחים להמשיך לארח אותכם" הסבירה האם.
"זה בסדר, אנחנו מבינים את זה" השיבה ג'נט בשמה ובשם אחיה.
קונור וג'נט יצאו מהבית ונכנסו למכוניתו של פקיד שירותי הרווחה האחראי עליהם.
"אתם מתרגשים ילדים?" שאל פקיד הרווחה.
"התרגשות זאת לא המילה המתאימה לכך" מלמלה ג'נט.
הנסיעה הייתה קצרה אך בשבילם היא הרגישה ארוכה במיוחד. בראשיהם של קונור וג'נט עלו שאלות רבות – איך יתנהגו ההורים? האם יש להם ילדים נוספים? בבית החדש הם יגורו בחדרים נפרדים או בחדר אחד לשניהם?
"טוב, הגענו. בהצלחה לכם" אמר הפקיד ובלגן קצת את שיערו של קונור. ג'נט וקונור סימנו עם הראש אליו כאילו מודים לו ויצאו מהמכונית. כשראו את הבית הוא לא נראה בדיוק כמו שהם דמיינו אותו. הם הסתכלו על בית ישן בעל שתי קומות, גג הבית בנוי מרעפים רעועים בצבע כחול כהה מאוד והבית היה מוקף כולו בגדר שחורה.
"כאן אנחנו הולכים לגור?" שאל קונור בהרהור.