מבוך בכפר – פרק 1

הגענו לנהר, וישבנו על האדמה עם החכות.
"אני מחכה עשר דקות ואין אפילו דג אחד" רון התלונן.
"סבלנות" אמרתי ברוגע, הא הסתכל עליי במבט מעוצבן.
"שירה צודקת, זה לוקח זמן" אמר אבי. שתפס כבר שלושה דגים.
"טוב אני אלך להסתובב כאן, משעמם" אמר, לא סמכתי עליו שיילך לבד.
הוא בטח יילך לאיבוד אין כאן קליטה בפלאפונים.
"רון אל תלך" אמרתי וקמתי אחריו.
"שירה, אל תלכו לאיבוד!" שמעתי את אבי צועק לי.
"אל תדאג, אבא" צעקתי לו בחזרה.
רון התרחק והלכתי אחריו, התחלנו להתקדם לתוך היער.
"אף פעם לא היינו כאן. זה מפחיד אותי בוא נחזור , רון" אמרתי בדאגה.
"אה את מפחדת" אמר בלגלוג.
"אני לא! אבל מסוכן כאן! בוא רון" אמרתי והסתובבתי קצת אחורה להראות לו שאני הולכת.
הוא התחיל ללכת מהר יותר קדימה, ואפילו התחיל לרוץ.
"רון! לא! אל תלך לשם, בבקשה" צעקתי אחרי והתחלתי לרוץ.
"תתפסי אותי" אמר. והתחיל לרוץ יותר מהר.
"מספיק" צעקתי ורצתי אחריו בדאגה.
הוא נאבד לי בין השיחים. "רון?"
שמעתי צעקה.
רצתי אחרי הקול, וראיתי את רון מחזיק באדמה כשהוא כמעט ונפל לבור.
"לא!" צעקתי, קיוויתי להספיק, שלחתי את ידי לתפוס בידו, אבל היה מאוחר מידיי, הוא נפל.
"לא!" צעקתי אחריו שוב, אני לא מאמינה שהוא נפל! התחלתי לבכות, אני ניסיתי לעצור אותו.
הסתכלתי על הבור העמוק, דמעות התחילו לזלוג על פניי.
זה לא קורה לי.. הזהרתי אותו..
"רון אני אציל אותך, אני מבטיחה!" צעקתי. ביחד עם הבכי והפחד, התכוונתי לקפוץ לעבר הבור,
בידיעה שאולי לא נצא משם. "רון אני באה" צעקתי, והסתכלתי אחורה , ראיתי את אבא שלי רץ לכיווני. "שירה לא!" הוא צעק בחרדה.
לא התייחסתי ונפלתי לתוך הבור באדמה ביער החשוך.
נפלתי על האדמה הקשה והקרה.
מייד ניסיתי לקום. "רון?" הרגשתי פחד נורא, היה חשוך והיה קצת אור מלמעלה.
אבא בטח הלך להזמין עזרה. חשבתי לעצמי.
התחלתי להסתובב קצת, "רון?" צעקתי בחיפושים אחריו.