מבוך בכפר – הקדמה

"לא!" צעקתי אחרי רון, אני לא מאמינה שהוא נפל! התחלתי לבכות, אני ניסיתי לעצור אותו.
הסתכלתי על הבור העמוק, דמעות התחילו לזלוג על פניי.
זה לא קורה לי.. הזהרתי אותו..
"רון אני אציל אותך, אני מבטיחה!" צעקתי. ביחד עם הבכי והפחד, התכוונתי לקפוץ לעבר הבור,
בידיעה שאולי לא נצא משם. "רון אני באה" צעקתי, והסתכלתי אחורה , ראיתי את אבא שלי רץ לכיווני. "שירה לא!" הוא צעק בחרדה.
לא התייחסתי ונפלתי לתוך הבור באדמה ביער החשוך.

————
איך כל זה קרה? ולמה ?
הכל התחיל מבוקר מושלם ,כמו תמיד. הציפורים צייצו, הכל היה נהדר, השמש בחוץ.. הקיץ בעיצומו.
"רון!" צעקתי ונתתי בראש מכה עם כרית.
"קום, אוכלים ארוחת בוקר והולכים לדוג עם אבא, קום!"
"בסדר, מעצבנת, אני קם" אמר בישנוניות. כמעט שכחתי, לי קוראים שירה כהן.
רון הוא אח שלי, שנינו בני 15. אנחנו גרים בכפר רחוק מהעיר הרועשת. יש לנו מורים פרטיים, אנחנו לומדים בבית. אמא שלנו נפטרה בזמן הלידה שלנו. אנחנו תאומים, כמעט תמיד רבים. אף פעם לא רציני. "שירה!" שמעתי את אבא שלי.
"בואי תעזרי לי לשים את החביטה והסלט על השולחן"
הלכתי למטבח, אנחנו גרים בבית פרטי מעץ, הוא לא כזה גדול כמו שאתם בטח חושבים.
"אני באה" אמרתי. ועזרתי לאבא שלי שדרך אגב קוראים לו מוטי.
זאת הפעם הראשונה שאבא ילמד אותנו לדוג! אני ממש שמחה, לא יודעת מה עם רון.