מאגיה מאניה-פרק 6

טוב, אז זה נכון שהוא בהיר שיער, אבל למה להפוך את זה לכינוי גנאי? הוא הסתובב לעבר הקול. לתדהמתו הרבה, זאת הייתה מורה. "כמה פעמים צריך להגיד לך לא לעקוף אותי?!" רק עכשיו הוא הבחין, במבוכת מה, שכל התלמידים (לא רק אלו שהגיעו באוטובוס שלו, אלא גם תלמידים אחרים שהגיעו באוטובוסים אחרים מחלקים שונים של הארץ) היו מסודרים מאחורי המורה בטור עורפי. מרוב מחשבות הוא לא שם לב להתרחשויות סביבו. הוא לקח את המזוודה שלו בפיזור נפש ומיהר לעמוד בסוף הטור. היא לא נראתה כמישהי שמלמדת בבית ספר לקוסמים. היא הייתה צעירה, בטוח פחות משלושים, השיער הבלונדיני שעל ראשה מסודר בקפידה בתסרוקת קוצים, ובעיניה האפורות מבט שיכול להרוג. אפילו מתחת לגלימה שלבשה אפשר היה לראות שהיא אישה שזופה וחטובה ביותר. הוא גיחך לעצמו כשחשב כיצד חבריו לכיתה הקודמת היו מגיבים למראה מורה כזאת. "מה מצחיק פה, רוזנפלד?" היא נבחה, והוא תהה איך היא יודעת את שמו. "תרסן את ההורמונים הטיפשיים שלך!" נבחה עליו. היא פנתה אל שאר התלמידים. "נעים מאוד, אני זואי, רכזת השכבה שלכם. ברוכים הבאים לבית הספר מאגיה מאניה. החירבה שאתם רואים כאן לפניכם זו רק הסוואה שנועדה להסתיר את בית הספר מעיני אורחים בלתי רצויים. בואו אחריי, בבקשה." בפתח החירבה עמד שער חלוד, נעול. היא הוציאה מפתח כבד מהפאוץ' שהיה חגור למותניה ופתחה את השער. באורח פלא, החירבה נעלמה. לפניהם הייתה פרושה מדשאה מטופחת שבאמצעה מזרקה. בצד המדשאה ניטעה חורשת עצים. במדשאה נמתח שביל שהוביל אל בניין מרשים, עשוי אבן: בית הספר מאגיה מאניה.
* * *
ליד השער היה סל פלסטיק ועליו הכתובת: שכבת ט'. זואי הורתה להם להשליך לסל את הטלפונים הניידים, שעליהם נרשם מראש שם התלמיד. "נחזיר לכם את הסלולרים שלכם כשתצאו לחופשת ראש השנה." אמרה להם זואי. אלון הצטער באופן מוזר להיפרד מהמכשיר שלו. הם נכנסו למדשאה וחצו את השביל. זואי הורתה להם להסתדר שוב בטור אחריה כשעמדו לפני דלת הכניסה לבית הספר. "ברוכים הבאים לבית הספר מאגיה מאניה!" היא אמרה להם, מחייכת, ופתחה את הדלת בחריקה.