מאניה דיפרסיה~ ילדי הכלא- פרק 1-ניסיון

ברוכים הבאים לבית החולים לילדים מסוכנים, ותנו לי לגלות לכם סוד, הוא לא באמת בית חולים, הוא כן לילדים, אבל הם לא מסוכנים, הם ילדים עם יכולות מיוחדות, כמוני וכמו אחותי ארטימס, לכל ילד כאן יש את היכולות שלו ולכל יכולת יש את הטיפול שלה, לפי דעתי זה טיפול אכזרי, אבל מי שואל את דעתי? הרי אני מת, אני מוכרז כמת בכל מקום חוקי או ממשלתי, אף אחד לא יודע שאני קיים, ואולי עדיף ככה, העולם בחוץ קר יותר ממה שנראה. זה הסיפור עלי ועל הבעיה ה"קטנה" שלי שנקראת מאניה דיפרסיה.
"תוציאו את כספית!" שמעתי את האחראי מצווה מקצה המסדרון, כספית זה הכינוי שלי, תבינו מאוחר יותר למה. שני בחורים חסונים נכנסו לתא הקטן והחשוך, הם ניתקו את השלשלאות שמחברות אותי לקיר והושיבו אותי על כיסא גלגלים לבן, גם אליו הם קשרו אותי,
"היא רוצה גם את המכשפה, תוציאו גם אותה!" ציווה בשנית האחראי,
"ארטימס!" קראתי בבהלה וניסיתי להתנתק מהכיסא ללא הצלחה,
"זה בסדר, זוס" היא הרגיע אותי, הפעם הוליכו אותנו לאותו מקום, כמעט כל איבר בגופה נקשר בשרשרת ברזל אחרת וכל שרשרת אחז אדם אחר, כאילו היתה חיה פראית, אבל היר רק אחותי, ורק בת 15, לא חיה פראית, והיא לא תפגע באף אחד! בכוונה…
הכניסו את שנינו לחדר בעל קירות, רצפה ותיקרה לבנים, החדר היה ריק לגמרי מלבד ספה לבנה ועוד כורסא לבנה מולה, עליה ישבה בחורה כתומת שיער, רזה ויפה, עורה היה בהיר ומשקפי שמש שחורות נחו על אפה, היא קראה בעיתון. אני וארטימס הושבנו בכפיה על הספה מולה וניקשרנו גם אליה,
"אתם ארטימס וזאוס, נכון?" היא שאלה בקול עדין ומלא חיבה, מעולם לא שמעתי קול כה עדין אך עדיין מלא עוצמה וסמכות.
"כן, כן, תחסכי לנו, בלה בלה בלה את רוצה בטובתנו" גילגלתי את עייני הכסופות,
"האמת שלא, אני רוצה בטובתי" היא ענתה, אני וארטימס הרמנו את גבותינו החומות,
"יש מלחמה שקטה בחוץ, ואני רוצה את עזרתכם בשביל שתהיו הצוות שלי" היא אמרה, שנינו החלנו צוחקים,
"מה פשר הצחוק הזה?" היא שאלה בנימת מוזרות,
"את לא יודעת למה את נכנסת" צחקתי, למרות שמצב הרוח שלי היה בשפל,
"אני יודעת, ילד, זה יהיה בסדר, הריי, אחרי שנים עשר שנים, אתם לא רוצים לצאת לחופשי?"
"כן, אנחנו רוצים" ענינו יחדיו, שם, הכל התחיל.