מאחורי הדלת-הקדמה

הרגשתי את המשי הרך, המשי הרך של הדובי הקטן והוורוד, נתתי לה אותו בגיל שלוש, ואני אחזיר לה אותו עכשיו.
זרקתי אותו לארון הקבורה שלה, של אחותי התאומה.
דלת הארון השחור נסגרה, זה נגמר.
ידי הקשורות העיקו על נפשי, דמעות נפלו על הרצפה, הדמעות שלי.
הם שלחו אותי החוצה, לבדוק אם יש עוד משהו שאני רוצה להיפרד ממנו לפני שהגורל יכה.
יתנקש בי ובחיי, ירצח בדם קר.
רצתי אל היער, אין לאן לברוח, לבסוף היער יגמר, ביחד עם החיים, הגעתי אל הצוק שיש סביב הממלכה שלנו, ידעתי שזה הסוף.
האם אין אהבה אלי בעולם, האם אף אחד לא יצטער על מותי? אם כך אין לי למה לחיות.
חזרתי לטירה לאט ובשקט, לא להעיר את הרוחות.
"אממממממ"…
ריח טוב, בקתה קטנה, ממש כמו באגדות, אבא אמר לי אתמול בערב, לפני שנרצח, שלאגדות יש משמעות, נכנסתי לבדוק עם הוא צדק.
בית קטן ומחומם, מיטה קטנה, מטבחון, , ארון גדול, כיסא גדול ושחור עם הגב לכיווני, מלמולים יצאו מתוכו, הכיסא הסתובב וישבה שם זקנה וסרגה.
היא נראתה מופתעת, טוב היא הרגע ראתה ילד בן חמש באמצע הבית שלה.
"אתה מוצא למוות נכון?" היא שאלה אותי.
הנהנתי והסתכלתי בהשפלה על הרצפה.
"בוא מהר, הם יבואו לקחת אותך עוד מעט".
"מה"?
"קדימה ילד יש פה אישה שמצילה את החיים שלך" היא אמרה ונתנה לי מפתח "כל דלת שתפתח עם המפתח הזה יביא אותך לליד בית היתומים ביקום אחר, ואם מהיקום שלהם תפתח את הדלת תגיע לפה".
"דין בוא הגיע הזמן" המוות צעק לי.
פתחתי את הדלת והגעתי לחיים חדשים.