ל.ח.ב.ל 6

עמדתי שם. פשוט עמדתי. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות. כל רגע השומרים הולכים להגיע, ולקחת אותי איתם. נראה היה שמנהלי העיר עלו על הטעות הקודמת שהם עשו לפני חצי שנה, כי עכשיו אין שום צל של ספק שאני זאת שהולכת. לא ג'ינג'ר. חלק קטן בתוכי שמח שהיא נשארת בטוחה כאן, אבל החלק האחר היה משותק מרוב פחד.
לקח לי כמה זמן להבין שדרינה מדברת אליי, ולהרגיש את הכאב החד בידי במקום שבו ציפורניה נכנסו לי מתחת לעור. "….. אז את חייבת לברוח, אריאן! מהר, לפני שהשומרים יגיעו!"
בהיתי בה. לברוח?
"את מקשיבה לי בכלל?!" היא שוב צעקה. עצמתי עיניים. איך בדיוק בריחה תעזור לי? אני לא מטומטמת, אני יודעת שאי אפשר לברוח. מרגע שראית את המעטפה, יש רק כמה דקות לבזבוז, ואלו לא יעזרו. זה לא כאילו שאנשים לא ניסו לברוח בעבר, אחרי שהם ראו מעטפה מוזהבת על מיטתם. אבל זה לא משנה. ז ה ל א מ ש נ ה. לנו יש רק זוג רגליים, להם יש כלי רכב מעופפים, גלאים, וחיות מאומנות היטב, ומי יודע מה עוד. אף אחד לא הצליח לברוח אחרי שהוא נבחר. אף אחד. למה שאני אצליח?
"לא, לא, אל תבכי אריאן, בבקה אל תבכי…" אני בוכה? הרמתי את ידי אל פני, וגיליתי שבאמת, הן רטובות. מאוד. הסתכלתי בעיניה של דרינה, ומן חרחור מוזר יצא לי מהפה, ואז…
"זה לא יעזור, דרינה" לחשתי. " הם חזקים מאיתנו. הם ימצאו אותי. הם ידעו שניסית לעזור לי, והם יפגעו גם בך!"
דרינה הסתכלה עלי בתדהמה. "חשבתי שאולי, דווקא את… שאת תסכמי. דיינה…(היא בלעה את רוקה בקול רם, בקושי מצליחה להמשיך לדבר) תמיד אמרה שאת כישרון טבעי. ציפיתי ממך, אריאן האמיצה, שמתגנבת בלילות, שמסתכנת בשביל מי שחשובות לה, תסכים." היא עצרה. אני לא זזתי. לא יכלתי לזוז. עמדתי שם, רועדת כולי, ולראשונה בחיי, מפחדת לצאת דרך החלון.
"בבקשה אריאן…." דרינה מלמלה, "בבקשה.. אני לא יכולה לאבד עוד מישהו… מישהי." עכשיו גם היא בכתה. או שאולי היא בכתה מההתחלה. אני לא יודעת…. אני לא יודעת….
"סליחה" לחשתי.
"אני אבוא איתך!" נשמע קול קטן אך נחוש משמאלי. זאת הייתה ג'ינג'ר. הסתכלתי עליה.
"אל תהיי פסיכית" עוד איכשהו הצלחתי להגיד, "את נשארת כאן."
"לא, אני לא. אריאן, אני שמחה שאת תמיד מגנה עלי, וכמובן מביאה לי אוכל מהשדות, אבל לפעמים אני מרגישה שאת שוכחת שאנחנו בעצם בנות אותו גיל. למעשה….(היא חייכה חיוך ממזרי) אני אפילו גדולה ממך בחודש. אז אולי זאת העובדה שאני נמוכה ממך בראש, ואולי לא, אבל את צריכה להבין שאני לא אחותך הקטנה. אני החברה הכי טובה שלך. ואם את לא תבואי איתי לבד, אני אצטרך להכריח אותך!"
שקט. ניכר היה שהנאום הזה דרש מאמץ רב מצד ג'ינג'ר. פנייה היו סמוקות לגמרי. אך עדיין, היא עמדה שם, זקופה לגמרי, מסתכלת לי ישר בעיניים, ומתכוונת לכל מילה שיוצאת לה מהפה. בהיתי בה, המומה, לא יודעת מה לומר. ג'ינג'ר, שבאמת התייחסתי אליה כאחות קטנה, כזאת שבהחלט לא תוכל לרדת בעזרת העץ דרך החלון, מודיעה לי שהיא כנראה הולכת לחטוף אותי(אם אני כמובן לא אסכים לבוא לבד). מה אני אמורה להגיד? תודה? סליחה? באמת לא ידעתי שאת גדולה ממני בחודש?
"אני איתה" אמרה דרינה, ופתאום נשמע קול מהמסדרון בחוץ. קול צעדים. בבת אחת בלאגן התרחש בחדר.
"קדימה אריאן, מהר!!"
"אני מצטערת, די."
"לא את לא, כי את באה איתנו!" קול הצעדים התגבר, השומרים התקרבו. נטלי ולוסי התקפלו בפינה, מאובנות מפחד, והאנה חמקה בשקט, נעלה את הדלת, והחליקה בחזרה לאחיותיה, מנסה להרגיען.
"קדימה, אריאן!" ג'ינג'ר כבר עמדה על אדן החלון. דרינה התחילה לדחוף אותי. הצעדים התגברו.
"קדימה!" הצעדים מתקרבים.
"זוזי כבר!" ג'ינג'ר ירדה מאדן החלון לעזור לדרינה, ומשכה אותי מקדימה.
הצעדים קרובים.
"קפצי כבר!" ג'ינג'ר נמצאת על העץ. דרינה מנסה לדחוף אותי, לגרום לי לטפס.
הצעדים נעצרו מחוץ לדלת. האם אני באמת רוצה לברוח איתן? לסכן אותן?
"אל תדאגי לנו כרגע, אריאן. תרפי מזה, רק לרגע. עכשיו את בסכנה,פעם אחת, תני לנו לעזור לך."
הידית זזה, אבל הדלת נעולה.
אני רוצה.
בום! הדלת נפתחת בחבטה, ואני מוטחת אל הקיר, וכמעט עפה מהחלון. מאוחר מדי.
"הו, לא את לא הולכת לשום מקום, שרץ קטן ומלוכלך שכמותך!" נשמע קולה הצווחני של המכשפה, בזמן שהיא נכנסה לחדר. ראשה של ג'ינג'ר הציץ בבהילות מהחלון, עיניה פעורות באימה.
"ומה את עושה שם, ילדה מקוללת?!" ירתה המכשפה לעבר ג'ינג'ר, והתקדמה לעבר לחלון. ג'ינג'ר ניסתה להימלט, אבל המכשפה הספיקה לתפוס בצווארונה, ולהרים אותה באוויר אל תוך החדר. היא השאירה אותה תלויה באוויר, בעודה צועקת, "את רצית לעזור לחברה הקטנה שלך, מה? להחזיר לה טובה על כל התפוחים הרקובים שהיא גנבה בשבילך?" היא צחקה. "ברור שאני ידעתי על זה, תמיד ידעתי! ואני חייבת לציין, ילדתי, שלבקש מאחרים לגנוב ממך זה עוד יותר מחליא מלגנוב בעצמך, עד כמה שהסחורה רקובה!"
"אני לא בקשתי!" צווחה ג'ינג'ר בעודה נאבקת ביד האוחזת בחולצתה. ברגע שהבינה מה היא עשתה, היא סתמה את פיה בידה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
"אז את מודה שהיא גנבה, מה?" המכשפה צחקקה ברוע. "ואת ידעת על זה כל הזמן, כן?"
ג'ינג'ר בהתה בה באיימה, בקושי מנסה להיאבק יותר. ברגע זה נראה שגורלה מטריד אותה יותר.
"את יודעת שגניבה, או אפילו ידיעה על גנבה, נמצאים ברשימת בעשרת הפשעים שעליהם מקבלים את העונשים הכי כבדים כאן, בביתנו הקט, נכון, ילדה?" המשיכה המכשפה, ללא רחמים. " אז בואי נחשב על כמה גנבות את כבר יודעת. כמה לילות בשבוע, למשך שנה….."
"לא" מלמלה ג'ינג'ר, רועדת, עדיין מוחזקת באוויר "בבקשה לא!"
"את עברת פה גבול דק מאוד, שדה. גנבה אחת או שתיים, 'תזכה' אותך בשבוע ללא אוכל. את זה את יודעת טוב מאוד. אבל יותר?" המכשפה חייכה, חיוך צהוב מאוד שהיו חסרות בו כמה שיניים. "את זה נצטרך לגלות לבד, רק את ואני. מה את חושבת? כמה מכות על גופך עם מקל, יכסו שבוע? כמה חלקים משיערך אצטרך לגזור? כמה ארוחות תפספסי? הו, כמה כיף הולך להיות בשנתך הבאה!"
ג'ינג'ר חזרה להיאבק, ובמרץ. התחלתי ללכת, התחלתי לעזור לה, אבל היא רק צרחה לעברי "רוצי אריאן, רוצי! לא אכפת לי מה המכשפה(למשמע הכינוי, פנייה של המכשפה האדימו, והשוו לה מראה של עגבנייה נפוחה) תעשה לי! מה שלך יעשו יהיה גרוע עוד יותר!("אני ממש לא בטוחה בכך, שדה מקוללת!") את חייבת לברוח!" אבל זה היה מאוחר מדי. שלושת השומרים שנכנסו עם המכשפה התחילו ללכת לעברי. היו להם חליפות לבנות, עם נץ קטן וזהוב רקום על כיס ליד הכתף.
"רוצי!" צרחה ג'ינג'ר, אבל אני לא חלמתי לרוץ. לפחות לא בכיוון ההפוך ממנה. רק לחשוב על השנה שג'ינג'ר הולכת לעבור עשה לי צמרמורת, והכל באשמתי. אני זאת שגנבה את התפוחים, לא היא. אני זאת שאמורה להיענש. איך הבריחה שלי תשפיע על הגורל שלה? בשום דרך טובה, זה בטוח. וכך, כשג'ינג'ר עדיין מוחזקת בידה וצורחת לי לברוח, יצאה המכשפה בטריקת דלת מהחדר. התאומות בהו בהתרחשות באימה. האנה הסתכלה…. עלי. הסתכלה לי בעיניים, יותר נכון. ועשתה לעברי תנועת מוזרות עם הידיים, כאילו היא מעיפה אבק, כאילו היא מגרשת אותי…. כאילו…. היא אומרת לי לברוח?
ברור שהיא אומרת לי לברוח. היא, מכל האנשים, אולי אפילו יודעת מה קורה שם. וברור שהיא לא תתחיל לצעוק ולהשתולל מול המכשפה והשומרים, כי אז יפטרו אותה, והיא לעולם לא תצליח להוציא מפה את התאומות. נענעתי בראשי לשלילה. ראשה של האנה נשמט, והיא שוב בכתה.
השומרים הגיעו אלי, הקיפו אותי. אבל דרינה נכנסה לפעולה. היא הפילה שומר אחד, ו….. עילפה אותו, על ידי מכה טובה אחת בראש, בעזרת המגירה שהוציאה מהשידה שלי ושל ג'ינג'ר. השומר שמשמאלי התנפל עליה מיד, אבל היא התגלגלה הצידה.
"דרינה!!" צעקתי. "אל תעשי את זה!" רציתי לרוץ אליה, אבל השומר המשופם שמימני תפס לי חזק ביד. דרינה הסתכלה עלי לשנייה אחת, אבל זה הספיק. השומר השני תפס אותה. הוא החזיק אותה מרגליה, הפוכה, בעוד היא נאבקת בזעם, ואני צועקת באימה. והשומר יצא מהחדר, בעוד צעקותיה של דרינה נחלשות בהמשך המסדרון, עד שלא ניתן היה לשמוע אותן יותר. נשארנו רק אני, השומר, התאומות(מכווצות מפחד, ורועדות) והאנה שחיבקה אותן.
"קדימה" השומר התקדם ומשך אותי בידי. "הולכים"
הסתכלתי על חדרי בפעם האחרונה.
בהמשך המסדרון, דלתות נפתחו, ומתוך החריצים הקטנים הציצו ראשים ועיניים, אשר כנראה שמעו את כל המהומה, אבל אף אחד לא העז צאת, או לדבר. הלכתי, זקופה עד כמה שאני יכולה, מודעת לרעד העז בגופי ופני המוכתמות בדמעות. הלכנו, עד שהגענו ליציאה.
,