לשבור את החוקים- פרק 4

כבר היינו בעיצומו של הנשף. זה ממש לא מה שציפיתי. הייתי מכנה את זה יותר… מסיבה. לא נשף.
החדר עצמו היה חשוך וסגור, וילונות ארוכים מסתירים חלונות הנמתחים מין הרצפה לתקרה, אורות בשלל צבעים וקרני לייזר אדומים נעו בתיאום כמעט מושלם בחדר, ומשקאות אלכוהול הוגשו בבר בצבע שחור בפינה. רחבת ריקודים עמדה באמצע- והדבר היחיד שמנע מהמקום להיראות כמו מועדון היו הריקודים, התלבושות והמוסיקה. התנגן וואלס איטי, וכך גם כל הערפדים רקדו- בוואלס איטי. וכולם לבשו טוקסידו ושמלות ארוכות בצבעים כהים התואמים את צבע עורם החיוור.
זה היה מראה כמעט מדהים.
ניגשתי לריי "מה קורה כאן?" שאלתי בהלם. מקודם הייתי בחלק אחר. התברר שזה בכלל לא היה האולם. רק היינו בכניסה. ואני עוד חשבתי שזה האולם עצמו. אני כזו טיפשה!
"נשף." הוא הצביע באצבעותיו על הרוקדים.
"זה לא נשף!" התרסתי "זה חלק מנשף שהעבירו למועדון אלכוהוליסטי מלא חרמנים!" כמעט צווחתי. היום רציתי להוכיח שאגדות קיימות, ונכנסתי לעולם ערפדים מזורגג, בלי החברה הכי טובה שלי, אמא שלי ואחותי. הדבר היחיד שהיה טוב הוא שלא היה לי סיכוי לראות את אבא שלי.
תבינו, הכל התחיל עוד לפני שנולדתי. לאלי היא התאומה שלי. ואמא שלי, שכבה פעם עם אבא שלי. היא נכנסה להריון ואבא שלי לא אהב את הרעיון (חהחה משחק מילים). הוא היה מאפיונר ענק וניסה לרצוח אותה. היא הייתה צריכה להתלונן למשטרה עליו והם היו צריכים לספק לנו שמירה מיוחדת. אבא שלי ניסה פעם אפילו לאנוס אותנו, כתמורה על ה- "שמחה" שהבאנו לו לחיים. טוב, לפחות הצבנו בפניו מטרה מסוימת, לא?
אני ולאלי היינו צמד חמד. שתינו בעלות שיער חום הנושק מעט לבלונד, ועיניים כחולות אפורות, הדומות מעט לקרח. זה היה המראה האידיאלי מבחינתנו לבחורה המושלמת, אז לא היה לנו בעיה איתו. וגם אמא שלנו הרשתה לנו לעשות הכל- לצבוע אותו, לחמצן, להחליק, לעשות פירסינג. הכל. זה דווקא היה נחמד. היה לי עגיל בשפה, שלוש באוזן אחת ובאוזן השנייה- שמאל- היה לי עגיל אחד ושני אליקס. החלום שלי!!!
לאלי שנאה עגילים. היה בחיים לא עשתה לא עגיל, לא קעקוע, לא כלום. אבל היא אהבה להתעסק בשיער. מאוד.
והמגע שלה תמיד היה נעים. רך כזה. נזכרתי כעת גם בדניאלה. אוי, דניאלה.
תמיד היינו יחד. נזכרתי במיקה, הנמלה שלנו. היא אהבה בעלי חיות, ולי לא הייתה בעיה איתה, אז פעם אחת בכיתה ב' רצינו חיית מחמד ולא הייתה לנו אכפת איזו אז דניאלה לקחה נמלה אחת בקלסר המוזיקה שלה ולמדה איתה -ואיתי מוזיקה. זה היה כיף! אבל היא נאבדה בחדר. אני חושבת שהיא עדיין שם.
צחקתי, וריי הסתכל עליי מוזר.
"מה?" שאלתי בטון מוזר "שתוק!" הוא הביט בי בפה פעור. אחח, מה זה, ימי הביניים?! גלגלתי עיניים.
"עזוב." הנפתי את ידי. "זה משהו… איך אני אגיד את זה? אנושי." צחקתי. כוסית וויסקי הייתה בידי.
"עכשיו ביי! אני צריכה להיות ממש שתויה כדי לשכוח את כל מה שקרה היום." נופפתי לו בידי והתרחקתי ממנו מתנודדת. החדר היה קר, אבל הידקתי את המעיל על כתפי. הרגשתי מישהו מאחורה מסתכל בירכיי, אבל בנוגע לזה לא היה לי מה לעשות.
כנראה שפעם הבאה אצטרך להביא שמלה יותר… ארוכה.