לפני שאפול- פרק אחד-עשרה חלק אחרון בהחלט!

11

"את בסדר?" שמעתי את קולו המודאג של סילאן כאשר חזרתי למציאות. מצמצתי כמה פעמים עד שראיתי אותו בבירור. הוא רכן מעל השולחן והניח שוב את ידו על ידי. מנער אותה קלות עד שבאמת הרגשתי שזה מה שהוא עושה.
"מה קרה?" שאל והתיישר על כיסאו.
"זה…פשוט…" ניסיתי להסביר לו, רציתי להתנצל בפניו, אבל לא יכולתי לעמוד בעומס של כל הדברים שקרו לי לאחרונה. השארתי את כוס התה שלי על השולחן, קמתי ממקומי ורצתי מעבר לדלת הכניסה. ברחתי לו.
הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ והייתי חייבת רגע לבד. אולי לא הייתי צריכה להיעלם לו, אבל זו הייתה הדרך היחידה לקבל רגע לבד. אם לא, הייתי משתגעת ממנו שוב. המגע שלו עם עיניו, והמגע שלו עם ידיו, והקול הרגוע והשלו שלו, שמנסה להרגיע אותי, וכל דבר אפשרי שלא באמת היה קורה אילו הייתי חיה, או אילו הוא לא היה יכול לראות אותי.
אולי כבר אז הייתי יכולה להרוג אותו והייתי מסיימת עם הסיפור.
כשחזרתי לראות מה קורה מסביבי, ראיתי שאני עומדת בתוך פארק גדול, ומעט מאוד אנשים מטיילים שם. אם לא באמת מחשיבים אותם, הייתי לבד. וכך רציתי. התיישבתי על אבן גדולה לצד ספסל ארוך והנחתי את ראשי על אחת מברכי.
בכל הזמן הזה פשוט חשבתי. המון מחשבות התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוח. משהו בי אמר לי לא להרוג אותו. משהו בי אמר לי ששיין הוא הרוצח האמיתי, הרוצח שרצח אותי רק בשביל שאעשה כפקודתו. רק כדי שאהיה בצד שלו. רק כדי שהוא יוכל לרמות אותי ואהרוג בשבילו את סילאן.
סילאן. בכל פעם ששמו עלה במחשבותיי, רציתי לטבוע בתוך אמבט עם מים רותחים, כך שלא אשאר אני. כדי שהכאב שאני מרגישה ייעלם לנצח. אומנם אני מכירה אותו רק יום וקצת, ואני שונאת אותו כבר שנאת מוות, אבל משהו בי השתנה. הוא שינה אותי תוך כמה שעות.
אני עדיין רוצה לחזור לחיות, אבל לא מוכנה להרוג אותו. זה כאילו כשאני מנסה להסדיר את מחשבותיי ולומר לעצמי שאני אסיים עם זה וזהו, אני אחזור לחיי הרגילים, מוחי תוקף אותי מכל מקום אפשרי ולא נותן לי אפילו לנסות לעשות את זה.
חפרתי עם אצבעותיי בראשי, ותפסתי את שערותיי כל כך חזק, שעוד רגע הן היו נתלשות ממקומן. אני לא יודעת מה לעשות, חשבתי. הייתי מותשת, והכל נראה לי כל כך רע. כל מה שרציתי היה להירדם ולא להתעורר יותר לעולם.

"הינה את," שמעתי את סילאן לצידי, ואז הרגשתי טלטול קצר בכתפי כשלא הגבתי. נפנתי להביט בו, עם עיניים אדומות ונפוחות מדמעות. "למה ברחת לי ככה?"
נדתי בראשי וחזרתי להסתכל על הדשא הירוק שמתחת לרגליי. האוויר היה קר וצונן, ורוחות הניעו את הדשא מצד לצד, בדיוק כמו את שיערי הפזור על כתפיי.
"את רוצה לומר לי מה קורה?"
"אני לא יכולה להרוג אותך," אמרתי בשקט. "אני פשוט לא יכולה לעשות את זה."
"אני חושב שאת צריכה," אמר, והרמתי את ראשי בהפתעה גמורה. מה הוא כרגע אמר? "זאת אומרת, יש לי כבר רעיון, ואת חייבת לשתף איתי פעולה אם את רוצה שנפסיק עם כל עניין מלאכי המוות."
"לא," אמרתי נחרצות, מרגישה שהפאניקה מחלחלת בגופי. "אני לא אעשה את זה."
"את צריכה," חזר ואמר. הוא הביט בי בעיניו המלטפות את נשמתי, והרגשתי איך כל גופי נרפה, כאילו יש להן קסם מרגיע. "את צריכה להרוג אותי. כך שנינו נעלה אל שיין ונתמודד איתו יחד. את לא באמת חושבת ששכחתי את כל האימונים שלי שם, נכון?" הוא גיחך וכשראה שאני לא הוא הפסיק. "מה שאני אומר הוא כזה- את הולכת להרוג אותי ולהמשיך להתנהג במסירות אל העבודה שלך. את תצטרכי להראות עד כמה עד שונאת אותי ולהתנהג אליי בצורה מזלזלת ונוראית. שיין יהיה מרוצה, אבל לא יידע מה אנחנו מתכננים לו."
"מה אנחנו באמת מתכננים לו?" שאלתי וקימטתי את מצחי.
"נדבר על זה כשנחזור לבית שלי," השיב בקצרה ונטל את ידי. הבטתי סביבי בניסיון לראות אם מישהו מביט בסילאן המדבר אל החברה הדמיונית שלו. אבל אף אחד לא שם לב ופשוט המשיך בעיסוקו. בכל מקרה לא נראו הרבה אנשים בפארק.
"מה עם ראסל?" שאלתי חרישית. "אתה יודע בכלל מה זה הולך לעשות לו?!"
"כבר חשבתי על הכל. את לא צריכה לדאוג."
"איך זה שאתה תמיד מסדר את הדברים ואני תמיד ההפך?" שאלתי ונעמדתי על רגליי. הוא לא ענה ורק חייך. הלכתי איתו לעבר מכוניתו ונכנסתי דרך הדלת למושב לצד הנהג. הוא התיישב, הניע את המכונית שלו ונסענו חזרה אל עבר ביתו. בינתיים תכננו הכל לפרטי פרטים, ולמרות שזה לא מצא חן בעיניי, רציתי לעשות את זה מהמון סיבות.
סיבה ראשונה היא שאני רוצה לחזור לחיות. רק בגלל שיין אני מתה. סיבה שנייה היא שאני רוצה ששיין ירד מהוורידים של סילאן, כי באמת שלא הגיע לו להגיע אל העולם השחור הזה ולהיות מלאך מוות. זה לא מתאים לאופיו. סיבה שלישית היא שאני רוצה לסיים עם כל העניין הזה של מלאכי המוות, בדיוק כמו סילאן. ואולי, רק אולי, נצליח להחיות את כולם ולתת להם הזדמנות לחיים שניים.

נכנסתי אחריו בראש מושפל את ביתו. הגיע הרגע להרוג אותו. למרות כל חששותיי, הוא תמיד חיזק אותי ואמר שהכל בסדר, זה לא יכאב לו כלל- למרות שלא האמנתי לזה.
לבשתי חזרה את הגלימה, שמתי את הברדס על ראשי ולקחתי מידו את החרב שלי שהחביא בחדרו.
בלעתי את רוקי ונעמדתי מולו. הוא נתן לי את אחד מחיוכיו, הדבר האחרון שראיתי. ידיי הזיעו, רגלי רעדו, אך בכל זאת כיוונתי את החרב אל ליבו ובתוך כמה שניות, היא חדרה בתוכו בכוח רב. סילאן השתנק, גלגלי עיניו התגלגלו אחורנית והשאירו רק את הלובן המוכר של העיניים. דם, המון דם התפרץ מתוך הנקב בעורו, והכתים את חולצתו עד שכמעט ואי אפשר היה לראות את הצבע האפור. הוא התמוטט על הרצפה כשעדיין החרב נעוצה בליבו, ואני קרסתי על ברכיי לידו, בוכה בכי היסטרי. כי למרות שזה היה מתוכנן, לא יכולתי לראות את המחזה הנורא של הרצח הראשון שלי.
מחיתי את דמעותיי בגב כף ידי, תלשתי את החרב ונעמדתי ליד גופתו הפעם בפני פוקר כשראיתי איך כל המבואה מסתחררת ושנינו נעלמים.

-סוף-