לעמוד למול הגורל-פרק13-אנאל-

אנאל השתדלה שלא להתעלף ממראה הספינה שלהם. היא שנאה ספינות מאז ומתמיד.
בעיקר בגלל מחלת הים הנוראה שלה.
היא צעדה בבטחה לאורך הסיפון הראשי והניחה את התיק שלה על הקרקע. צ'נדלר הציצה מחוץ למעקה.
"אז, זו הספינה?" שאלה נינה. קונואה הנהן. הוא פתח את אזור המגורים. אנאל נכנסה פנימה. החדר שהיא קיבלה היה חדר ריבועי קטן, עם מיטה וארון די גדול. לא היו לה מספיק דברים כדי לאכסן אותו.
היא נשכבה על המיטה והביטה בחלון של החדר. הוא השקיף על הים והרציף. הם עדין לא יצאו לדרך, שיערה.
עפעפיה נעשו כבדים והיא נרדמה.
מישהו דפק על דלת חדרה. "אנאל, כבר בוקר." אמר מייק. היא קמה והחליפה בגדים לחולצת טריקו כחולה כהה ומכנסי ג'ינס קצרים. היא נעלה את נעלי הנייק שלה בהרגשה בטוחה ופתחה למייק את הדלת.
"אנאל?" שאל. הוא היה חמוד כתמיד. מייק לבש גופיה ירוקה שחשפה את הזרועות השריריות והשחומות שלו. הג'ינס שלו היה משופשף ודי מלוכלך. אנאל בחרה להתעלם.
מייק והיא יצאו אל הסיפון, כולם ישבו שם. אליסיה שכבה על כיסא נוח כשהיא מרכיבה משקפי שמש.
קונואה חייך אליהם. ניקיטה קרא ספר וצ'נדלר רק ישבה ושליבה ידיים. נינה לא נראתה באופק.
"איפה נינה?" שאלה אנאל. "היא שוחה קצת." ענתה צ'נדלר. היא הצביעה על הים. נינה שחתה בתוכו. היא לבשה את הבגדים מאתמול. היא נרטבה עד העצם.
"נינה? מה את עושה?" שאל מייק. נינה לא ענתה, היא הייתה עסוקה מדי בלשחות.
אנאל טיפסה על המעקה וקפצה לכיוון נינה. המנועים לא פעלו כדי שהן יוכלו לשחות.
"אנאל!" נינה קראה לה. היא שחתה לעברה. נינה התערבלה כאילו היא עשויה מים.
"תראי!" היא צללה. היא לא עלתה למעלה במשך שתי דקות לפחות עד שקפצה מהמים בזינוק אדיר ועלתה לסיפון.
איך היא עשתה את זה?
מייק קפץ גם הוא למים. הוא התיז לכול עבר. כולל על אנאל. "סליחה," הוא אמר.
אנאל זקפה גבות ונאנחה.
לפתע. השמיים נעשו שחורים, הם שבו להיות כחולים תוך שניות. אנאל ומייק התרוממו לאוויר, משהו אחז בהם.
"נו-נו…"

רכן מעליהם יצור ענק, מכוסה קשקשים בצבע נזלת. הוא חייך חיוך מלא שיניים שחורות ורקובות. הבל הפה שלו היה יותר נורא ממנו.
"עזוב אותנו!" רטן מייק. היצור התרומם לאט. "לא ולא, אתם תלכו לכלא!"
גובהו היה כשל בניין. הוא כוסה אצות ודגים רקובים.
הוא טיפס במעלה הר שצץ משום מקום והשליך אותם אל מערה שבכניסתה מוצבים סורגים.
אנאל רצתה להשתמש בכוח שלה אבל הלחץ הטריף אותה.
היצור סגר עליהם את הסורגים.
לאנאל ממש התחשק לפרוץ בבכי. אבל היא אל עומדת לעשות את זה, בעיקר לא ליד מייק.
"מה נעשה?" שאלה. "אין לי מושג, תשתמשי בכוח שלך, נלך מכאן, נמצא את החבר'ה וזהו!" ענה מייק.
אנאל ניסתה לקרוא ליצור, אבל היא לא ידעה את שמו.
"הלו!" צעקה. "מישהו נמצא כאן?"
אף קול לא ענה. "זה חסר תקווה, אנחנו אבודים." אנאל השפילה מבט אל הרצפה.
"לא, שום דבר לא אבוד. נוכל לצאת." מייק לחש באוזנה. הוא הניח את ידו על כתפה. "אני בטוח."
צעדים גדולים נשמעו.
"מי קרא לי?" שאל היצור. הוא הצמיד את אוזנו המטונפת לסורגים.
"אני, אני תוהה אם תוכל לשחרר אותנו." אנאל התחננה. "ובכן, כן…לא! מה פתאום שאשחרר אתכם!" היצור שאג.
"בגלל שאתה נחמד….?" קיוותה אנאל. היצור נאנח ופתח את המערה. "ובתור מפלץ נחמד, תוכל להראות לנו איפה אתה כולא נבחרים?"
היצור העלה אותם על כף ידו.