לעמוד למול הגורל-פרק19-אנאל חלק ב

אנאל שכבה במיטה. דמות מעורפל שכבה מעליה. מייק.
הוא היה יבש, כאילו לא קרה שום דבר. הוא לבש ג'ינס וחולצת טריקו מכופתרת.
אנאל קמה, היא עדיין הייתה רטובה.
מייק חיבק אותה.
"מה קרה?" שאלה אנאל. מייק החזיק לה את היד. "אנחנו בפריז. כל השאר כבר יצאו כדי להשיג סוג של…ציוד למסע."
"ומתי הם יחזרו?"
"בחמש."
מייק קם. "כדאי שתתלבשי, נצא בקרוב."
אנאל החליפה בגים לגופייה לבנה ומכנסים בדוגמאת הסוואה. היא קלעה את שער הדובדבן שלה בצמה שגלשה על הכתף שלה.
היא יצאה אל הסיפון. השעה הייתה עשר. שעה טובה לקניות בפריז.
מייק עמד עמד על הרציף. הוא חיכה לה.
הם התחילו ללכת לאורך הנמל. הוא הוצף במסעדות ותיירים ששוטטו ודיברו בהתלהבות בשפות שונות.
לאנאל זה הרגיש ממש נורמלי,לעומת כל עניין הנבחרים.
מייק הלך לידה. הוא היה גבוה ממנה בראש. זה לא הפריע לה.
היא הקפידה לשתוק לאורך הדרך, בגלל מה שקרה במקדש ההוא, היא לא הרגישה כל כך טוב. מה אם יגלו, אולי אסור לשני נבחרים לצאת?
מייק הסמיק מעט מבעד לעור השחום שלו. הוא התקרב מעט לאנאל, חום ניצת ביניהם. אנאל התרחקה.
"אין לך מה לדאוג, סיפרתי לחבר'ה."
מייק ממש קרא את מחשבותיה.
אנאל התבישה לשאול האם זה בסדר. היא חיבבה את מייק, אולי בתור ידיד ואלי בתור חבר, או בכלל נאהב?
מייק היה חמוד בצורה…טוב-נחמדה. הוא היה בדיוק הטיפוס שאנאל רצתה.
לא חמוד או רגיש מדי וגם לא טיפש.

הם עצרו למול חנות קטנה ועמוסה. אנאל נכנסה. האדם הראשון שראתה היה קונואה. הוא בחן מוצרי חלב בקפידה.
והשאלה הראשונה של אנאל היית דווקא:
"לא רואים אותך?"
קונואה שתק ונאנח. "כן, אבל בני אנוש רואים אותי עם שיער רגיל של בני אדם ועיניים רגילות, הם לא רואים שום הבדל.
אנאל התחרטה ששאלה.
"אז, מה קורה?"
"אליסיה חזרה לעצמה וכל השאר כנראה קונים עכשיו משהו." אמר מייק. הוא הניח יד על מותנה של אנאל והתקדם איתה אל האגף הבא.
היו בו חטפי גרנולה ומוצרים דיאטטים. אליסיה. אנאל שיערה.
היא עמדה במרכז האגף ובחנה תפוחים אדומים כדם. היא הרימה אחד.
"תראו, תראו, זוג החמוסים."
"זה זוג יונים סבת'לה!" אמר מייק.
אנאל הסמיקה. "אולי תסתמי כבר?"
אליסיה שתקה, היא פנתה אל התפוחים. או-קיי, אנאל לא התכוונה לזה.
מייק צחק. על פניה של אנאל התפשט חיוך.
נינה עמדה ובחנה יחד עם צ'נדלר וניקיטה זוג מחבטי בייסבול. "אבל הרוקט…" מלמלה נינה.
היא הסתובבה אליהם ורצה אל אנאל. נינה חיבקה אותה. "את בסדר? חשבתי שאיבדת את ההכרה…"