לעמוד בצל פרק-9 (הנה קיבלת ליזה!)

לנשק אותו זה אלוהי, זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו והוא מחייך בתוך הנשיקה.
'לפעמים אני שוכח שאנחנו יכולים לתקשר במחשבות, אני צריך לצנזר את עצמי יותר בתכיפות.' חשבתי לעצמי כדי שלא אצטרך להפסיק.
'זה דווקא חמוד לדעתי, זה בגלל שאתה חדש אבל אתה תלמד לשלוט בזה בסוף.' אמר לי בחזרה חופן את שיערי בידיו.
'אתה די חדש בזה נכון אנדרו? אני מרגיש שאתה לחוץ, ההורים שלך אני משער.' אמר לי והתנתקתי ממנו.
"זה לא משהו לומר בזמן שאתה מנשק אותי וויליאם." אמרתי לו מסדר את שיערי מתרחק לצד השני של הספה.
"אני מצטער, תשכח מזה." אמר מתקרב אלי שוב מנסה לנשק אותי, קמתי ממקומי מתרחק.
"אני רק צריך לנקות קצת את הראש." אמרתי לו יוצא מהבית ליער.
'אני מצטער אנדרו! אני מחכה לך כאן.' אמר לי ואני עצמתי את עיני מריח את הגשם שיבוא. רצתי לתוך היער במהירות אפילו גדולה יותר מהפעמים האחרות, אני כל כך מבולבל. אני לא יכול להוציא את החיזיון המוזר שקיבלתי מלורה מהראש או את וויליאם מהלב שלי שלא פועם אבל אני מרגיש אותו מתכווץ כשאני לידו או איך שהוא כנראה הולך למות לפי החיזיון.
'אל תדאג אנדרו הכל יסתדר' אמרה לי לורן בקול ישנוני, כנראה רק התעוררה ושמעה אותי מקטר במחשבותיי.
'תודה לורן, אני מנסה ללמוד איך לא לתת לכם לשמוע אותי נקווה שאני אלמד מהר.' אמרתי לה והיא צחקה וחזרה לישון. אני רץ ללא מטרה חוץ מלהירגע, היער מיטשטש לקווים ירוקים מצדדי והרוח הקרירה מלטפת את עורי החיוור. הגשם החל לרדת בפתאומיות, הברק מבזיק בענני הגשם האפורים ואחריו הרעם שמצלצל באוזניי. אני פורש את ידיי לצדדים נותן לגשם להרטיב את עורי שיערי ובגדיי שספוגים לגמרי.
"תצעק זה עוזר." אני שומע את ליה מאחורי והיא מתנשמת מעט.
"צדה?" אני שואל ומסתובב אליה ופיה מכוסה דם מה שעונה כבר על השאלה שלי. היא מחייכת קלות ומנגבת את פיה בשרוול הג'קט החום שלה ועיניה הכחולות קפואות.
"באמת שזה עוזר תאמין לי, אני עושה את זה כל הזמן." היא אמרה והתקדמה אליי מעיפה את ראשה אחורה וצורחת בקול עם אגרופים קפוצים בצידי גופה.
"זה משחרר." היא אמרה בחיוך.
"על החיים והמוות." אמרתי והתחלתי לצרוח בכל הכוח עד שגרוני כאב ולא נשאר אוויר בריאות שלי.
"רואה?" היא אמרה בחיוך וגיחוך קל, היא צודקת זה מאד משחרר.
"את גאון." אמרתי והתישבתי על הדשא הרטוב מהגשם שלא הפסיק לרדת בנתיים.
"כל העניין הזה עושה לי בחילה." אני אומר בשק מחזיק את ראשי בשתי ידיי, ליה התיישבה לידי ונשענת על ידיה.
"כל אחד צריך להתמודד עם הגיהנום שלו בשלב כלשהו בחיים, כנראה זה שלך." אמרה מביטה בשמיים האפורים בין העננים.
"ומה שלך ליה?" שאלתי משפשף את רקותי בתנועות מעגליות.
"זה." היא אמרה ולא הזיזה את מבטה.
"להיות אל-מתה?" שאלתי "לזכות בחיי נצח?" המשכתי מביט בה ושיערה האדום נראה כמו דם כשהוא ספוג במים וגולש על צידי ראשה בגלים אדמוניים.
"לגרום לאנשים לסבול ולראות את כל מי שאי פעם הכרתי מזדקן ומת בזמן שאני כאן לא עושה כלום עם החיים שלי, הם מתבזבזים עליי חיי הנצח האלה. כשאני חושבת על זה באמת, הייתי מוותרת על כל זה ברגע כדי לחיות עם מישהו ולהביא ילדים לעולם. לחיות חיים נורמליים ולא לשתות דם של חיות ושהגרון שלי יצרב כל פעם שאני ליד אדם כי אני חושקת בדם שזורם בעורקיו." היא עצמה את עיניה ונאנחה.
"את הופכת את החיים שלך למה שאת רוצה ליה, את כאן רק 17 שנים על הכדור הזה. יש לך כל כך הרבה מה לראות ולעשות. את יכולה להפוך את חיי הנצח האלה לטובים ומשמעותיים, את מחליטה על הדרך בה תלכי." אמרתי נשכב לידה והיא פוקחת את עיניה מביטה שוב למעלה.
"נראה, אבל בנתיים אין לי מה לעשות בנוגע לזה." אמרה וקמה ממקומה.
"בוא נחזור, יחשיך עוד מעט והאחרים יתחילו לדאוג." אמרה והושיטה לי יד עוזרת לי לקום. שחכתי כמה זמן רצתי כנראה שעבר כמעט יום שלם מאז שיצאתי לרוץ לנקות את הראש.
'ברוכים הבאים לגיהנום שלי' חשבי לעצמי כשנכנסנו הבייתה רואה את ווליאם ולורה יושבים על הספה מדברים.