לעמוד בצל פרק-3

הנסיעה הייתה מתישה בשעות הראשונות אבל בלי צורך לישון הנהגים התחלפו רק פעם בכמה שעות טובות. אני נהגתי שני אחרי וויליאם, בהתחלה כולם דיברו וצחקו ושמנו מוזיקה שכולם שרים בקולי קולות ונהנים.
"טוב התעייפתי, מי מחליף אותי?" שאלתי מעט לצד הכביש והסתובבתי אחורה. כמעט כולם ישנו, למרות חוסר הצורך הם רצו לאגור אנרגיה כדי לצוד כשנתקרב לגבול.
"אני אחליף אותך, אני רוצה לנקות את הראש." אמר ג'ייקוב ויצא מדלת ההזזה של הוואן. הורדתי את חגורת הבטיחות והתיישבתי במקומו ליד ווילאם שנשען על החלון ועיניו עצומות, הוא נראה כל כך רגוע באור בין הערביים שהפך את עורו החיוור לשילוב מקסים של ורוד וכתום.
"אני לא אוהב שבוהים בי, אבל אם זה אתה אז אני מסכים." אמר בשקט וסידר את הסוודר שלו בתור כרית כל החלון. הרגשתי איך לחיי מסמיקות, אף פעם לא הרגשתי ככה. לא עם גבר לפחות, הוא היה כל כך מקסים ונחמד.
"אני שמח שאתה מרשה לי." אמרתי מחייך והוא גיחח קלות בעייפות. נשענתי אחורה במושב שלי ועצמתי את עיני מנסה להירגע. הוא נשען על חזי והנחתי את ידי על כתפו. למרות שבגיל האנושי שלי עקפתי את כולם רובם עברו עשרות שנים לפני שבכלל נולדתי. להיות ערפד בגיל 20 זה מסובך, אני יכול להתאהב במישהו בגיל של וויליאם וזה יראה כאילו אני יותר מידי גדול בשבילו למרות שהוא בן 956.
"למה אתה חושב כל כך חזק? זה לא בריא לך, עזוב מה חושבים אחרים. כשאני חייתי לא קיבלו אנשים כמוני וזה לא עניין אותי." אמר בשקט כדי לא להעיר את שאר האנשים בוואן. לא עניתי לו כי לא ידעתי מה אני מרגיש בכלל, הייתה לי חברה פעם ואהבתי אותה אבל גם תמיד נמשכתי לגברים. ההורים הסופר קתולים שלי אמרו לי שזה יעבור אבל זה לא, אז אני מדחיק כל רגש כזה ועכשיו שאני לא הולך לראות אותם יותר לעולם אני יכול לעשות מה שבא לי. החלפנו נהג עוד פעמיים לפני שהגענו לגבול, בנסיעה לא פוסקת לקח לנו 24 שעות להגיע לגבול במקום כמה ימים.
"מישהו צמא?" שאלתי והוצאתי את התיק עם הבקבוקונים מתא המטען.
"אני, נהגתי פעמיים אני מותש!" קרא וויליאם ורץ אליי לוקח בקבוקון מהתיק ושותה אותו בלגימות גדולות. ליה הביטה הצידה ועשתה קולות הקאה, תומאס הביט בה ועל פניו הבעת יאוש. וויליאם זרק את הבקבוק מאחוריו ונראה מרוצה, רייבן הביטה בו בזלזול מצקצקת בלשונה והוא הרים את הבקבוק. היא חייכה שבעת רצון והתיישבה מול ההגה.
"בוא נצא, אם נמשיך בקצב הזה נגיע לאיטליה עוד יומיים בערך ואז לוותיקן עוד כמה ימים." אמרה וחגרה את החגורה שלה מתניעה את הוואן.
"אם מישהו יודע להטיס מטוס אני יכול ליצור אחד." אמרתי והלכתי לכיוון הוואן. כולם צחקו ולורן תפחה על שכמי. נכנסתי לוואן מתיישב בין וויליאם להיילי כשלפנינו ישבו לורן ואנטוני מתחבקים ומתנשקים בקול. היילי תקעה את אצבעה בפיה ועשתה פנים של אדם שמקיא וכולנו צחקנו. כשהגענו לגבול ביקשו מרייבן רשיון ואת הדרכונים שלנו, למזלינו לא קשה לזמן דרכונים מזוייפים והם לא משפיעים כל כך על רצף הזמן או הסדר ביקום. רייבן הגישה אותם לפקיד והתקדמנו לתוך שוויץ.
"אולי נעצור, רק לחצי יום בשביל קניות." אמרה רייבן כשהתקרבנו לבאזל אחרי כמה שעות נסיעה שבהן אני נהגתי.
"זה תלוי, בוא נצביע על זה." אמרתי עוקף משאית כבדה וחוזר לנתיב האמצעי.
"מי בעד עצירה לחצי יום בבאזל כשנגיע, זה יהיה בערך עשר בבוקר לפי הערכה שלי." אמרתי מרים את ידי ומסתכל במראה כדי לבדוק מי מצביע. לורן, ליה, רייבן, אלה, היילי ואני הצבענו.
"אנחנו כבר רוב, סורי עוצרים." אמרתי אחרי ספירה מהירה של ראשים במכונית. כל הבנים נאנחו חוץ מוויליאם שהביט מחוץ לחלון ונראה כאילו לא הקשיב לשיחה בכלל.
'הכל בסדר וויליאם?' שאלתי אותו בתת המודע שלנו.
'לא ממש, חשבתי על המשפחה שלי לרגע. היה לנו בית נופש בשוויץ.' אמר וראיתי עצב על פניו דרך המראה האחורית.
'אני מצטער, אני לא אפריע לך.' אמרתי מסתכל על הכביש ומנסה לרוקן את ראשי ממחשבות.