לעמוד בצל פרק-23 חלק ב'
הגענו לעיר בפחות מחצי שעה ומצאנו בר קטן במרכז העיר, ראיתי שעמד בכניסה שומר ובדק תעודות זהות.
"אני אראה את שלי ואומר שאנחנו חוגגים לי יום הולדת, הוא פשוט יחשוב שאתן נראות קטנות לגילכן." אמרתי ושלפתי את תעודת הזהות שלי מהכיס.
"אני אראה את שלי זה בסדר, מותר לשתות כאן מגיל 16." אמרה לי והלכה פנימה עם אוליבר מציגה את תעודת הזהות שלה בכניסה וגוררת את אוליבר אחריה.
"טוב אני משאר שאנחנו נכנסים." אמרתי וכולם נכנסו פנימה, מוזיקה יצאה בקול חזק מרמקולים בצידי הבר, הייתה רחבת ריקודים קטנה ובר ארוך. לא הרבה אנשים ישבו שם, אבל לא מעט אנשים רקדו ברחבה.
'אני פותח חשבון, תהנו זה עליי.' אמר תומאס לכולם, הוא ניגש לברמן שהינהן לו במרץ והחל למזוג משקה זהוב מבקבוק בצורה משונה. הוא הביא לתומאס מגש עמוס בכוסות שוטים קטנים, פלחי ליים ומלחייה.
"שוטים של טקילה?" שאלה לורן ולקחה את אחת הכוסות.
"בטח, מתחילים את הערב בגדול." אמר תומאס והגיש לכל אחד כוס שוט אחת. "מלקקים את המלח, שותים את הטקילה ואז לוקחים את הליים. בהצלחה." אמר וליקק את המלח מידו שתה את הטקילה במהירות ונגס בליים.
"לחיים!" אמר אנטוני בקול וכולם לקחו את השוט, אולי לא לזמן רב אבל אנחנו יכולים להשתכר. אחרי כמה סיבובים של שוטים וכמה קוקטיילים עברנו לרחבת הריקודים, כולנו רקדנו ושחכנו מהצרות שלנו לכמה שעות. הערב עבר בעירפול חושים של אלכוהול ומוזיקה, לא עשיתי משהו כזה בחיים. אני בדרך כלל אדם מאד אחראי אבל העצב והאבל משנים אדם, והעובדה שאחרי שיצאתי לאוויר הלילה הקר ונשמתי לרווחה עירפול החושים עבר וראיתי הכל בבירור. עמדתי מחוץ לבר אחר, השאר היו בפנים שתו ורקדו. עברנו לבר אחר בעיר ואפילו לא שמתי לב, תומאס יצא אחריי עם כוס קטנה של משקה צלול בידו. הוא נראה שיכור יותר ממה שצריך להיות ושתה מהכוס שלו, הוא נשען על קיר הבניין ואני נשענתי לידו.
"אמרתי לך שהדברים האלה עוזרים לך לשכוח." אמרתי כשהוא החליק במורד הקיר והניח את ראשו בין ידיו.
"כן אבל לא להרבה זמן, אני לא יכול לחיות באובדן חושים כל הזמן." אמר ועצב בקולו.
"זה עובר, אני מניח. מתגברים על זה, וחוץ מזה אני בטוח שיש מישהו שיכול למחוק אותו מהזיכרון שלך." אמרתי והוא הביט בי ובעיניו נקוות דמעות.
"אני לא רוצה לשכוח אותו, הוא היה חברי הטוב ביותר. אני רוצה שיפסיק לכאוב לי כאן!" אמר והצביע על המקום שבו נמצא ליבו שכבר לא פעם יותר. "אני רוצה לזכור את מה שהוא עשה בשבילי ובשביל הלהקה, אני רוצה לזכור את החיוך שלו, את הדרך שבה הוא דיבר אליי ואל האחרים. אני רוצה לזכור אותו, אני רוצה לזכור את מה שהוא היה בשבילי. אני רוצה שהוא יהיה כאן!" אמר והחל לבכות, אף פעם לא ראיתי אותו בוכה . רק דמעות בעיניו, הוא התייפח ונשען על כתפי.
"אני גם רוצה אותו כאן," אמרתי דמעות חונקות את גרוני ואני מתקשה לדבר בגללן. "אני רוצה להעביר את ידי בשיערות שלו ולומר לו כמה הוא חשוב לי. אבל אנחנו צריכים לעבור הלאה, אנחנו צריכים לחשוב מה טוב ללהקה שלנו." אמרתי והוא השתנק מנסה לנשום.
"נחזור פנימה לקחת אותם, עדיף שנחזור לבית לפני שאלה ולורה ידאגו לנו יותר מידי." הוא אמר וניגב את פניו, הוא נעמד וניער את מכנסיו מהלכלוך של המדרכה עליה ישבנו. קמתי ועשיתי את אותו הדבר, נכנסתי פנימה וחיפשתי את כולם מוצא אותם עם כוסות קוקטיילים בידם על רחבת הריקודים.
'הולכים הביתה כולם, תומאס משלם ואנחנו נוסעים.' אמרתי ולאט לאט הם יצאו החוצה לאוויר הקר ולהתפכחות.
"איך יש לך את הכסף לשלם על כל זה?" שאלתי בנסיעה חזרה הביתה, תומאס ישב במושב לידי כשהשאר נרדמו במושביהם מאחור.
"אני מכרתי מחזות ופואמות, והופעתי בפני אצילים לפני שהצטרפתי ללהקה." אמר והביט קדימה על הכביש.
"אתה חייב להראות לי אחד מהם מתישהו." אמרתי ועברתי נתיב בכביש, הוא גיחח ושיפשף את רקותיו.
"בטח, מתישהו." אמר ואני חייכתי לעצמי, וויליאם בטח היה רוצה לשמוע.
תגובות (2)
אל תהפכי לי את תומאס לשיכור!!
אני רוצה אותו פיכח ומתוקתק מחר על הבוקר :)
תמשיכי!!!!!!!!!
אבלאבלאבל אני רוצה עוד!
אוף… טוב…
די תומאס אני לא יכולה אתה יקר מדי בשביל העולם הזה