לעמוד בצל פרק-20

היא דחפה אותי ממנה, מנגבת דמעות ומשתנקת.
"אני לא יכולה, אני…" היא התחילה לומר אבל הדמעות חנקו את גרונה והיא רק בכתה יותר, משקל המעשים שלי נחת עליי כטון ברזל.
"אני מצטער,אני לא יודע מה נכנס בי." אמרתי והתחרחקתי ממנה, מנגב את הדמעות שלי ומנסה לתת הצדקה למה שעשיתי.
"זה האבל, כשההורים שלי נפטרו אני גם הרגשתי ככה. רציתי לינצור את כל מה שהיה לי ואפילו אמרתי לשובה שלי שאני אוהבת אותו, זה קורה וזה משוגע שככה המוח שלנו עובד." היא אמרה וקמה על רגליה, מכנסיה מוכתמות בדמו של וויליאם ויצאה מהכיתה.
"אני כל כך מצטער…" אמרתי מכסה את פי קלות, אומר את זה חלק ללורה, חלק לעצמי וחלק לוויליאם.
'היילי רוצה שנשחרר אותה.' אמר לי אוליבר ויצאתי מהמחשבות שלי לרגע, קמתי על רגליי ושיפשפתי את פניי.
'היא צלולה?' שאלתי והתחלתי להתקדם למטה.
'אני לא בטוח, זה יכול להיות תכסיס.' המשיך ורצתי למטה, היילי הייתה קשורה בחוזקה ואוליבר כיוון אליה את חרבו כדי שלא תזוז.
"איך אפשר להיות בטוחים אנדרו?" שאל אותי אנטוני שעמד בצד והחזיק את ידה של לורן.
"שחרר אותה, רק את הידיים." אמרתי ואוליבר עשה זאת, התיישבתי מולה והיא הניחה את ידה על לחיי.
"אפשר לסמוך עליה." אמרתי עוצם את עיניי ומחייך.
"תודה אנדרו, תודה שהצלתם אותי." אמרה היילי והתנערה מהחבלים, היא חיבקה אותי חזק והשאר הצטרפו לחיבוק.
"כריסטופר?" שאלה והביטה לתוך עיניי, עירבוב של עצב ותיקווה בעיניה. נדתי בראשי לשלילה והיא התחילה לבכות, אני לא יודע אם מאושר הוא עצב. אולי שניהם.
"אנחנו חייבים ללכת, לפני שמישהו באוניברסיטה יראה שעשינו חור ענקי בבניין." אמרה רייבן והציצה למעלה, לורה פתחה שער סגלגל אחרי דקה של התרכזות וכולנו עברנו בו.
"מה עושים עכשיו?" שאלתי אחרי שסחבתי את היילי למעלה והשכבתי אותה במיטתה.
"חיים עד לבעיה הבאה אני מניחה." אמרה ליה ושילבה את זרועותיה נשענת על קיר המטבח שבו כולנו ישבנו.
"זה קצת משעמם אתם לא חושבים?" שאל ג'ייקוב וכולם גיחחו בעייפות.
"אולי לא נחפש בעיות בקרוב? כולנו צריכים לנוח ולחדש כוחות." אמרה לורן ונשענה על חזהו של אנטוני וחיבקה אותו.
"בנתיים אני הולך לאגם, מישהו רוצה להתטרף אליי?" שאלתי וכולם הבינו שאני הולך לקבור את וויליאם, תומאס הניח את ידו על כתפי והנהן. כולנו הלכנו בשקט לכיוון האגם, היילי רצה אחרינו והדביקה את הקצב שלנו עיניה עדיין אדומות מבכי.
"מישהו רוצה לומר משהו?" שאלתי אחרי שהנחנו את וויליאם בארון קבורה שזימנתי וקברנו אותו, תומאס התקדם ונאנח לפני שדיבר.
"יוהן וולפגנג פון גתה אמר פעם 'לצפות למוות – חיים ללא תועלת', כמובן שהוא דיבר עלינו ערפדים. וויליאם היה חברי הטוב ביותר מזה עשרות שנים שהכרנו, הוא היה אדם נפלא ומדהים. הוא חיפש משמעות לחייו הנצחיים וחי את חייו מצפה לאדם הנכון לבלות איתו חיי נעורים נצחיים, הסתובבנו יחד יובלות ופגשנו אנשים נפלאים בדרך. הוא אהב בדרך כה מיוחדת והיה אחד האנשים הנפלאים ביותר שהכרתי. אין אדם בעולם שלא רציתי לקבור חוץ מאשר וויליאם, הוא היה לי למשפחה כשלא היה לי אדם בעולם. הוא היה לי מוזה כמשורר וחבר לחיים הנצחיים האלו, הוא הנציח כל יום וכל אהבה. נראה שגורלו מר אבל הוא מת בשביל להציל את חביריו ומשפחתו, הוא היה אדם נפלא וחבר מיוחד במיוחד. שכב על מנוחתך בשלום וויליאם, שלום חבר יקר." אמר ודמעות בעייו וגרונו.