לעמוד בצל פרק-19
אבק עף לכל מקום חוסם את כל שדה הראיה שלי בתא המחניק, ראיתי דמויות נכנסות לחדר שתיים מהן מתקדמות אליי והשאר לכיוונו של כריסטופר.
"אנדרו." אמר וויליאם ושיערו החום מלא באבק הלבן של הקיר.
"תיזהר, הסורגים מכסף וברזל קר." אמרתי קם ממקומי, החיוך על פניי לא יכל להיות גדול יותר. לורה סימנה לוויליאם להתרחק מעט, היא נראתה גדולה יותר. היא התרכזה והסורגים התחילו להתעקם קלות, עצמתי את עיניי וניסיתי לעזור לה. הסורגים נשברו והתעקמו מספיק כדי ששניהם יוכלו להיכנס, היא רצה אליי וחיבקה אותי מחזירה את הפלאשבק. שנינו יושבים על בירכינו ליד גוף מותל עם דם מסביבו, שיער חום והיא מתקרבת אליי.
"אנחנו כל שמחים שאתה בחיים." אמר וויליאם וראיתי את החרב בידו.
"השלשלאות קסומות, אי אפשר לשבור אותן." אמרתי והוא רק חייך.
"חכה ותראה." אמר ולורה זזה ממני, הוא הרים את החרב אל מעל ראשו והניף אותה על השרשרת שחיברה את ידיי לקיר. היא התנפצה באור ירוק ויכלתי לזוז שוב, הרחקתי את יידי אחת מהשנייה ועצמתי את עיניי, וויליאם הפריד את השרשרת הזו גם כן וידיי השתחררו.
"יש לו עוד ערפדים, הם יבואו לעזרתו, יש למישהו נשק מיותר?" שאלתי משפשף את פרקי ידי, קמתי ומתחתי את שרירי הכואבים.
"הנה," אמר וויליאם והושיט לי חרב אחרת שהייתה תלויה מהחגורה שלו "אני לא אשתמש בה בזמן הקרוב." אמר בחיוך ולקחתי את החרב שוקל אותה בידי ויוצא מהתא לכיוון כריסטופר. ערפדים נספים החלו להגיח מדלתות אחרות והחור שלורה פרצה בקיר, הסתערתי על אחד מהם עם החרב בידי מתחמק מאגרופיו ותוקע את חרבי בחזהו.
"זה לא יהרוג אותם! הם פשוט יתרפאו!" צעקתי לאחרים ואז הבטתי למעלה, אולי זה יהרוג אותי אבל החשוב שהם יצאו מכאן בחיים. שלפתי את חרבי מחזה הערפד שעמד מולי ודחפתי אותו על החבורה מאחוריו, התרכזתי בתקרה והרגשתי את הערפל יוצא מידיי.
"מה אתה עושה אנדרו?" שאל אותי תומאס ממרחק קטן מאחורי, קול המתכת על בשר רמז לי שהוא עדיין נלחם.
'אני מפיל את התקרה, תיזהרו!' אמרתי לכולם בראשי ופרץ של אנרגיה יצא ממני, התקרה רעדה קצת וחתיכות אבן ושיש נפלו לרצפה חושפות את כל הערפדים לאור שמש. צרחות כאב נשמעו מכל עבר וכשפקחתי את עיניי חלק מהערפדים התחילו להישרף, השאר המשיכו להילחם.
"זה כשף! תמשיכו להילחם!" צעקתי ורצתי בין ערפדים משתנקים ונשרפים לכיוון כריסטופר שעמד בקצה החדר עם חיוך שטני על פניו.
"אתה הולך לשלם על זה!" צעקתי מזנק לכיוונו ומישהו חטף אותי מהאוויר וזרק אותי על הקיר, זו הייתה היילי. היא לבשה מדי צייד שחורים והחזיקה בידה האחת שוט ובשנייה חרב דקת להב כסופה, היא הביטה בי ברשעות אבל יכלתי להרגיש שהיא לא רוצה לפ]גוע בי.
'אני מצטער היילי.' אמרתי לה וחיזקתי את אחיזתי בחרבי.
'אני יודעת.' היא אמרה וראיתי דמעה יחידה נופלת על לחיה, משאירה שביל נקי של עור חיוור מבעד לאבק שאפף את החדר. היא הרימה את השוט ותפסה בו את הרגל שלי, היא הפילה אותי לאדמה ורצה לעברתי. משכתי את השוט מידה והתגלגלתי לצד לפני שהנחיתה את המכה עם חרבה הכסופה, חתכתי את השוט משאיר רק את החלק המחובר אליי קשור. עמדתי במהירות ופניתי להיילי, היא עמדה מולי והוציאה פגיון קטן מכיס בתוך ג'קט המדים שלה. היא הסתערה אליי והרמתי את חרבי בהתגוננות, אני לא רוצה לפגוע בה רק להמם אותה כדי שאוכל להרוג את כריסטופר ולשחרר אותה מהשליטה שלו.היא תקפה עם חרבה וחסמתי את המכה עם שלי, היא ניסתה לדקור אותי עם הפגיון אבל תפסתי את ידה מעיף אותה עם בעיטה משאיר את הפגיון בידי. היא עפה על הקיר בעוצמה אדירה והתעלפה ממכה לראשה כשפגעה בו, הסתובבתי עכשיו לכריסטופר. העיניו הבעה מבועתת שלא נתן לגוף שלו להראות, הוא ניסה לברוח אבל זרקתי את הפגיון עליו מצמיד את החולצה שלו לקיר מונע ממנו לזוז. הרמתי את השוט החתוך של היילי מהרצפה ליד רגליי, התקדמתי לעברו. הוא ניסה לשלוף את הפגיון מהקיר אבל ללא הצלחה, אני זורק חזק מידי והפגיון נתקע עד לידית בתוך בטון קשיח.
"אתה פגעת בחברים שלי ובי, לקחת ממנו את חברתנו וגרמת לה לבגוד בנו. יש לך לומר משהו להגנתך?" שאלתי אותו כמה סנטימטרחים מפניו וגופו הרועד.
"האמת שכן." אמר בחיוך זדוני והרים את ידו, "תיזהר ממפולות." אמר ונקש באצבעותיו. הסתובבתי במהירות וראיתי שחלקים אחדים שלא נשברו מהתקרה החלו ליפול, הם נפלו איפה שוויליאם ולורה עמדו. לא הצלחתי לעצור את עצמי, עעזבתי את כריסטופר ורצתי ישר אליהם. תפסתי את לורה בידיי וניסיתי להגיע לוויליאם, גוש שיש ענקי נפל בנינו וקפצתי מעליו רק כדי לראות שוויליאם התחמק מהנפילה.
"תישארו ביחד ותיזהרו." אמרתי מביט בדאגה על שני האנשים החשובים לי ביותר, הסתובבתי חזרה להיכן שכריסטופר היה אמור להיות רק כדי לראות שהוא ברח. חלק מהחולצה שלו נשארה תקועה בקיר עם הפגיון, רצתי במעלה המדרגות מחפש אחריו ושאר הקבוצה אחריי.
'כולם מתים?' שאלתי רץ כמו מטורף בחיפוש אחריו.
'כולם חוץ מהיילי.' אמר לי אנטוני שנשאר שם עם אוליבר להרוג את השאר.
'תכבלו אותה שלא תוכל להשתחחר,אבל אל תפגעו בה.' הורתי להם והמשכתי לחפש את כריסטופר. הגעתי לסטודיו לבלט, חלק מהמראות מנופצות ובבאותי בכל מקום.
"צא מהמחבוא שלך כריסטופר! אין טעם להתחבא, אני אמצא אותך בסוף!" צעקתי לו וניפצתי את כל המראות, חושף אותו מאחורי כמה מהן. הוא חייך והתחיל לרוץ שוב וכולנו אחריו. באחת הפניות נכנס לכיתת לימוד ענקית, קפצתי עליו מרתק אותו לרצפה והוא העיף אותי ממנו.
"רוצה לראות משהו שלמדתי לעשות מהמכשפים?" שאל אותי מנגב דם שירד מפתעיו עם שרוול החולצה שלו, הוא הרים את ידו ומין ברק אדום פרץ מידו לווילאים.
"לא!!" צעקתי ורצתי אליו, הוא נפל על בירכיו מותש.
"מה עשית לו?!?" צעקתי תופס אותו והרחתי דם טרי.
"לקחתי אותו ממך, הוא הן אנוש עכשיו. בן אנוש חם ופגיע." אמר וזרק חתיכת זכוכית מחדר המראות לכיוונו, ניסיתי לתפוס את החתיכה אבל הוא זרק אותה במהירות גדולה מידי והיא נתקעה עמוק בחזהו של וויליאם. צעקתי בכעס וכאב, קפצתי על כריסטופר שצחק כמו משוגע ונתתי לו אגרופים מרובים לפניו ובטנו.חנקתי אותו ונשכתי את צווארו קורע חתיכות מבשרו ותלשתי את ראשו ממקומו מעיף אותו לצד השני של החדר. זימנתי לפיד בוער ושרפתי את גופו, אין לי עוד דרך להיות בטוח שהוא ישאר לנצח בגיהינום שמגיע לו. הסתובבתי שוב לשאר חלקם הביטו בי מבועתים אבל לורה עצמה את עיניה וידיה מעל חזהו של וויליאם שכבר חזהו הפסיק לעלות ולרדת, היא עטפה אותו הערפל כחול שלה מנסה להחזיר אותו לחיים.
“אני סומך אלייך לורה, אני באמת סומך עלייך אבל אין מה לעשות בנוגע לזה.” אמרתי לה מתיישב על בירכיי לידה, וויליאם נראה בהיר מתמיד כששאר דמו זלג מהפצע בחזהו והדם נספג השיערו החום.
“אנדרו… אני מצטערת. אני ניסיתי הכל אבל פשוט לא הצלחתי להציל אותו, אני כל כך מצטערת.” היא אמרה דמעות בעיניה וצער על פניה.
“אני יודע לורה, תאמיני לי שאני יודע וזה בסדר. הכל יהיה בסדר אני מבטיח לך!” אמרתי וחיבקתי אותה, היא נתלתה על צווארי בוכה לתוך כתפי ומחבקת אותי חזק. השאר לקחו את וויליאם החוצה, נקבור אותו ביער ליד האגם שאהב כל כך. העצב עטף אותי וגם הצער, חיבקתי אותה חזק והרגשתי את מה שהיא הגישה.
“אני אוהב אותך לורה, אני מצטער שלא אמרתי לך את זה לפני הייתי צריך אבל פחדתי.” אמרתי לה מלטף את שערה הרך והיא הביטה בי עם עיניה הירוקות הבהירות, מבט מלא תקווה והיא התקרבה אליי עוצמת את עיניה ונישקה אותי עצמתי את עיניי ושקעתי בנשיקה.
תגובות (7)
*בכיבכי* ויליאם שלי מת Q~Q
זה היה יפה כל כך. [למרות שהיו לך מיליון שגיאות והסוף עבר לי מהר מדי אבל בסדר]
אנדרו כזה זונה. אהוב חייו הערפדיים מת הרגע והוא מנשק בחורה אחרת? ישר? כאילו, וואט? קח כמה ימים להתאבל על וויליאם, הבחור שאיתו \איבדת את הבתולין שלך\! כאילו, פאקינג-
הוא התקדם מהר מדי.
למה נראה לך שאנדרו היה בתול עד וויליאם? הוא בן 20 ומשהו (לא ממש זוכרת) והוא ביי-סקסואל….
הוא היה עם מישהי כבר, וחוץ מזה מצטערת "^_^
עדיין, הוא היה מאוהב בו. הם היו מאוהבים. למה להתקדם כל כך מהר. היית מאוהב בו!
[ודי הבנתי שהוא בייסקסואל]
עוד פרק אולי?
עובדת על הפרק הבא, ואני אפתור שלך את הבעיות ליזי…
לך*
יאיזיז~ [מצטערת על הטרחה :P]