לעמוד בצל פרק-17
דלת התא נפתחה בחריקת צירים חלודים, הרמתי את ראשי הכואב והיילי עמדה שם.
"הוא אמר לי להביא לך אוכל, הוא רוצה שתסבול אבל לא שתמות." אמרה והניחה את המגש על הרצפה, מחליקה אותו לכיווני.
"אני עדיין לא מבין איך את לא מתנגדת לו." אמרתי זז כמה סנטמטרים קדימה, השלשלאות לא הרשו לי הרבה תזוזה.
"אני לא יכולה אנדרו, אני צריכה לחזור עכשיו." אמרה ונעלה שוב את דלת התא יוצאת מהחדר. על המגש היה חתיכת לחם, סוג של בשר נא ובקבוקון קטן של דם חיה.
'אם מישהו שומע אותי, אני צריך עזרה. אני מוחזק בניגוד לרצוני בתא קסום, אני לא בטוח היכן אני אבל אני מקרין את זיכרונותי כדי שתוכלו לנסות להגיע אליי.' שיחזרתי את מה שקרה אמש בראשי, כל מה שהצלחתי לזכור על הרחוב שאליו השתגרנו.
"זה ממש חמוד שאתה מנסה להציל את עצמך." אמר כריסטופר וראיתי אותו עומד בכניסה לתא שלי, רק הסורגים מפרידים בנינו.
"אני אדם סבלני כריסטופר, אני יכול לחכות עד שהלהקה שלי תגיע. אבל בנתיים למה לא לעשות לך נזק משני?" אמרתי מביט למעלה אליו, חיוך זדוני על שפתיו ובעיניו זילזול וגועל.
"אני לא מבין אתכם, שוכני האור. הדם יכול לספק אתכם בלבד אבל אתם מעדיפים להתחפש לבני אנוש!" אמר כאלו יורק את המילים מפיו בגועל.
"אנחנו חזקים יותר, התזונה המשובלת נותנת לנו לנוע באור יום. אתה והחיילים שלך תשרפו בחשיפה הקטנה ביותר, אנחנו נילחמים ומנצחים באור." אמרתי קם מברכיי ומתקדם עד שהשרשראות לא נתנו לי לזוז עוד, הייתי קצת יותר ממטר מהסורגים הכסופים.
"מה שאתה לא יודע זה שיש מכשפים בצד שלי, הם חוקרים בספרים עתיקים למצוא לחש רב עוצמה. רוצה לנחש מה הוא עושה אנדרו?" לחש לי מוריד את ראשו ועפעפיו מסתירים בקושי את עיניו האדומות, הוא הביט בי בעוצמה "הם מגינים מאור שמש." אמר והחל לצחוק, ניסיתי לשבור את השלשלאות מהקיר ללא הצלחה.
"אין לכם סיכוי!!" צעקתי לו והוא המשיך לצחוק, יוצא מהחדר משאיר אותי שם לבד, המשכתי למשוך את השלשלאות וכלום לא קרה. נפלתי על בירכיי מובס ותשוש, דמעות נופלות על לחיי הקרות ונקוות בשלולית קטנה ליד רגליי.
^נקודת מבט לורה^
"אנחנו יכולים למצוא אותו עכשיו?" שאלתי כשלולי התעוררה ולורן טיפלה בה יחד עם וויליאם.
"לורה, יש לנו ערפדה חדשה עכשיו, את בטח מבינה שזה חשוב לעזור לה לפני שנחפש אותו." אמרה לורן והביאה בד סטרילי מאחת השידות, הבטתי בוויליאם שבעיניו כאב וריכוז כאחד.
"בסדר!" צעקתי ברוגז "אני אחפש אותו לבד, לאחותי יש מישהו בלהקה שיכול למצוא אנשים. אני אלך אליה ואמצא את אנדרו לבד, אני הולכת להציל אותו גם אם לא תבואו." אמרתי יוצאת מהחדר בכעס, וויליאם תפס את זרועי לפני שירדתי במדרגות והסתובבתי אליו.
"אני רוצה להציל אותו בדיוק כמוך, תני לנו יום אחד לטפל בה ונצא ביחד." אמר ברוגע הכאב עדיין בעיניו.
"בסדר," אמרתי משתחררת מאחיזתו "יום אחד." חזרתי על מה שאמר וירדתי למטה.
תגובות (1)
עוד. ילדה, עוד. [הייתה לי ביקורת בונה אבל אני ילדה עצלנית]