לעמוד בצל פרק-12

עליתי אחריו חרישית, עוצר את נשימתי כשקירבתי את אוזני לדלת מקשיב בשקט.
"הוא לא יפגע בך היילי, ואם כן אנחנו נטפל בו." אמר תומאס וחיבק את היילי שהתייפחה בקול.
"אני לא יודעת מה לחשוב כבר, אני אהבתי אותו והוא אמר שהוא לא רוצה לראות אותי יותר. הוא אמר שאני מעיקה עליו ושאלך ממנו, אני לא יודעת מה לעשות תום." אמרה וחיבקה אותו דמעות זולגות על לחייה ומכתימות את חולצתו של תומאס.
"בנתיים כלום היילי," אמר והרחיק אותה מנגב דמעה מפניה. "הוא יגיע בעוד כמה חודשים לפי מה שאלה ראתה." המשיך והיא חייכה אליו וחיבקה אותו שוב.
"תודה תום, אתה תמיד כאן בשבילי." אמרה וחזרתי למטה לפני שיצאה מהחדר.
"הכל בסדר מותק?" שאל אותה וויליאם אחריה שהגיע שניות ספורות אחרי שהגעתי לפתח המטבח.
"כן, אין לי מה לדאוג עד שהוא יגיע. וזה בעוד כמה חודשים כי עדיין קיץ ולא ירד שלג בקרוב." אמרה היילי בחיוך ועיניה עדיין אדומות ונפוחות. היא טעתה, כשהגיעו חודשי הסתיו הגשם ירד בזלעפות והטמפרטורות צנחו למתחת לאפס. השלג החל לרדת באמצע ספטמבר ולורה ישבה לידי על הספה מתבוננת מחוץ לחלון ופניה בוגרות יותר מתמיד, היא כבר נראית כבת שמונה עשרה רק בתוך שלושה חודשים.
"אני יודעת שאני מתפתחת מהר וכבר נראת בגיל של אחותי, יש לה יום הולדת עוד כמה שבועות אני צריכה לצלצל אליה." אמרה בשקט ושמתי לב שאני מסתכל עליה, היא כנראה קראה את המחשבות שלי.
"כן, אם היו לי אחים בטוח הייתי מאחל להם מזל טוב ליום הולדת 18. אני הולך להיות בן עשרים ואחת בקרוב גם, יש לי יום הולדת באוקטובר." אמרתי באגביות מרים את כתפיי בביטול. אף פעם לא אהבתי את ימי ההולדת שלי, עוד שנה קרוב למוות ואני ממש לא אוהב הפתעות.
"איך אתה יכול לשנוא את יום ההולדת שלך? זה היום הכי כיפי בשנה." אמרה לורה בפליאה אבל עיניה עדיין נעוצות ביער שכוסה בשכבה דקיקה של לבן.
"פשוט לא מבין למה כולם מתלהבים כל כך מהם." אמרתי וקמתי ממקומי. "אני הולך להביא לעצמי בקבוקון דם רוצה משהו?" שאלתי אותה והיא נדה בראשה לשלילה, לקחתי בקבוקון מהמקרר וליד השולחן ישבו ליה ואוליבר מדברים.
"מישהו רוצה?" שאלתי והצאתי לאוליבר בקבוקון.
"לא בדיוק שתיתי." אמר בחיוך והמשיך את שיחתו עם ליה, יצאתי לסלון שוב ולורה עדיין הסתכלה מחוץ לחלון כאילו מחכה משהו, או מישהו.
"כשהוא יבוא נדע לורה, צריך להיות סבלניים." אמרתי לה לוגם מהדם המתוק בבקבוקון מרווה את הצימאון שצרב בגרוני בימים האחרונים, לזמן דם לוקח יותר אנרגיה ממני מאשר כל דבר אחר ואני עדיין לא יודע לפתוח שערים.
"תלמד אותי." אמרה לורה בשקט אבל עדיין לא הביטה בי.
"מה?" שאלתי סוגר את הבקבוק וגורם לו להיעלם.
"הכוח שלי, אני רוצה שתלמד אותי לשלוט בו." אמרה ועיניה הירוקות ננעצו בי בעוצמה, היא נראית יותר טוב בגיל הזה. הפנים שלה מקומרות אבל עורה מושלם ורך, היא השאירה את הילדה הקטנה שצריכה הגנה מאחור וקולה השתנה גם כן נהיה קצת עמוק יותר אפילו סקסי. שיערה הבלונדיני נפל בגלים של זהב על כתפיה וגבה, היא התפתחה יפה ובמהירות ויכול להיות שאחותה אפילו לא תזהה אותה אם תבקר עכשיו.
"בסדר גמור, מחר אבל. אני צריך לנוח לפני, זה המון אנרגיה לשלוט על יצירותת ועל הרס למרות שאני יותר הורס מיוצר." אמרתי ועליתי לחדרי מוריד את נעליי ושוכב על המיטה משפשף את עיניי ומנסה לנקות את הראש שלי כשהרגשתי מישהו נשכב לידי.
"לא דיברנו כבר כמה זמן, זה מאד מרשים עם מתחשבים בעובדה שאנחנו גרים תחת אותה קורת גג." אמר וויליאם וקם על מרפקיו.
"לא היה לי מה לומר לך, אבל נראה לי שלך יש." אמרתי ופקחתי את עיני לראות אותו נשען מעליי, הוא העביר יד על הלחי שלו ולא רציתי לעצור אותו, המגע שלו כל כך נעים וידיו רכות וחמימות מסיבה כלשהי.
"לא ממש לדבר אבל יש לי משהו לעשות." אמר ורץ לסגור את הדלת וחזר לפני שהספקתי אפילו למצמץ. קמתי על מרפקי והוא נישק אותי ברכות רק ליטף את שפתיי עם שלו, תפסתי את פניו ונישקתי אותו בחוזקה.
"אני כל כך רוצה את זה וויליאם אבל.." התחלתי לומר אבל הוא משך את החולצה מעל הראש שלי ונישק את צווארי. נכנעתי לחשק שלי, רציתי אותו כל כך וגם הרבה זמן. אולי אלך לגהינום כפי שההורים שלי אמרו, אבל זה שווה את זה.