לעוף עם הדמיון – פרק 1

הכל מתחיל ביום לפני יום ההולדת מספר 11 שלי (22.3- יום ההולדת שלי) כשווידאתי שקנו לי את מה שאני רוצה בדיוק, וחיפשתי את המתנות בלילה. היה שקט וחשוך להחריד, וירדתי למרתף שאני אף פעם לא יורדת אליו, גם לא ביום (אל תשאלו אותי מה חשבתי לעצמי). ברגע שהנחתי את רגלי על הרצפה, הרצפה קרסה והפכה לשואב אבק ענקי ששאב כל מה שנקלע לדרכו. נאחזתי במעקה המדרגות הכי חזק שיכולתי, אבל המעקה לא החזיק מעמד. אני, וחתיכת העץ שהייתה בידי, נשאבנו אל עולם אחר.
העולם ההוא היה פשוט ממלכת סוכרים. היו שם עצי מרשמלו ושיחי מסטיק, היה נהר שוקולד, היו ענני צמר גפן מתוק והרי קאפקייק, שאם הם היו גבוהים מספיק, היה מכסה אותם שלג שהיה קצפת. הדשא היה עשוי מחתיכות דקיקות של ליקריץ ירוק והפרחים מג'לי בכל מיני טעמים. בסמוך לסביבתי, ראיתי חווה שהייתה עשויה מסוכריות זכוכית, ובצמוד אליה ראיתי גדר מסוכריות טופי מקיפה שטח גדול יחסית שבו פרות מוזרות התהלכו. לפי הדברים שקראתי על שלט ההדרכה שנמצא שני מטרים לפני השער (מי שם שלט הדרכה בחווה?!) הבנתי שפרה מייצרת מילקשייק בטעם שהצבע שלה מסמל. נגיד, פרה בצבע צהוב עם כתמים ורודים או הפוך מייצרת מילקשייק בטעם תות בננה.
שמתי לב שעדיין ישבתי וניסיתי לקום. אבל כשקמתי הרגשתי שמשהו מכביד עליי. ואז, כמו מטומטמת, גיליתי שאני מחזיקה את רצועת הנרתיק של הגיטרה שלי (זאת שבזכותה אפשר לסחוב את הגיטרה על הגב). שמחתי שהמוסיקה באה איתי לעולם המוזר ההוא.
כשקמתי סוף סוף, חשתי בתחושת צמא נוראית, וחשבתי על רעיון: ללכת לחלוב פרה (אבל אני נוהגת להוסיף קצפת למילקשייק, כי מבחינתי, אין מילקשייק בלי קצפת). העפתי מבט לעבר השלט, ואז צד את מבטי מילקשייק אחד. מילקשייק הקשת. אותו חולבים מפרה בצבעי הקשת (כמובן). לא ידעתי באיזה טעם המילקשייק (כי אני לא יודעת מה הטעם של הקשת) אז חשבתי לנסות. התגנבתי אל החווה בצורה הכי שקטה שיכולתי ומצאתי מיד את הפרה. חלבתי אותה בזהירות אל תוך כוס שמצאתי בסביבה (לא יודעת איך עשיתי את זה) וברחתי בשיא המהירות לפני שהחוואי יראה אותי.
בגלל שאני לא שותה מילקשייק בלי קצפת, אילצתי את עצמי לעלות להר קאפקייק גבוה. ולמרות שהוא היה ממש גבוה, לא היה קשה כל כך להגיע אל הפסגה.
ברגע הראשון לא ראיתי שום דבר. אבל פתאום, מתוך השלג (או יותר נכון הקצפת), קפץ עליי שועל לבן, שנראה כאילו ירו אותו עליי בעזרת רוגטקה. ואני, מרוב פחד, קברתי את עצמי בקצפת וצרחתי: "אל תאכל אותי, אני לא טעימה!!!". השועל זינק לאחור ורק אז הרשתי לעצמי להסתכל עליו. וברגע שראיתי אותו יותר טוב, חשבתי לעמי איזו טעות איומה עשיתי כשצרחתי. הוא היה ממש חמוד, ולא נראה מזיק בכלל. נגשתי אליו בזהירות ונתתי לו לשתות את המילקשייק שלי. הוא היה ממש חמוד אליי, אז שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא איתי. כמובן שלא זכיתי לתשובה בקול. אבל לפי מבטו, הנחתי שהתשובה היא 'כן'. לקחתי אותו איתי וירדנו בחזרה לעמק ומשם עלתה במוחי השאלה: לאן ללכת מפה?