לנצח- פרק 3

המילים "זה יהיה שווה את זה" הדהדו במוחי, "כמה זמן זה הולך לקחת?" שאלתי, מפחד מהתשובה, "אצל כל אחד מאיתנו זה אחרת. אצלי למשל זה לקח שלושה עשורים" אמר לאונרד, שלושה עשורים?, כמה בנים אדם אפשר לרוקן בזמן כזה?, למה התהליך הזה לא יכול להיות מהיר יותר?, ואולי אצלי זה יהיה קשה יותר?. "אל תדאג, זה יכול לקחת לך פחות. אתה לא לבד, כמה שאני הייתי." הוא אמר,וחייך חיוך עצוב, ותוך שנייה מבטו התקשח. "אתה צריך להבטיח לנו כמה דברים." אמר, "כמו מה למשל?" שאלתי, קולי היה שוב מנוכר. "שאתה לא הולך לוותר כשקשה, ושאתה לא תבגוד בנו. אנחנו יכולים לסמוך עלייך?" שאל בשיא הרצינות. לא ידעתי מה לענות לו, אוולין, התיישבה בספה מולנו, מביטה בי ברוך. "אתם יכולים לסמוך עליי." אמרתי, כנה. אני לא הולך להפר את האמון ל.. ליצורים, היחידים שרוצים לעזור לי. "אז ספר לי אד, מה אתה יכול לספר מכל החיים שלך?" שאל לאונרד, "אלו שלפניי, או הנוכחיים?" שאלתי, אני מנסה להדחיק הכל, לכן אני דיי בטוח שקולי נשבר כששאלתי את זה. "אתה זוכר את החיים שלפני?" שאל בתמיהה ובקולו נוספה גם פליאה. "אני זוכר כמה דברים על עצמי." עניתי בקרירות. "מה אתה זוכר?" שאל, בקול שליו. " אני זוכר שגרתי בשיקגו, אני זוכר שהייתה לי רק אימא, אני זוכר שהתעקשתי לצאת לטיול מחנאות לבדי, אני זוכר את הלילה הנורא בחיי.." אמרתי, קטעתי את עצמי מלשפוך עוד פרטים. "אני מבין שזה קשה לך אדמונד, אבל אתה חייב להשתחרר מהמטען הזה כדי להתקדם." אמר לאונרד, "אני מבין." אמרתי, "אני חושב שאני בן 18, נולדתי ב1880, והפכתי ל.. ערפד…"אמרתי בבליעת רוק חרישית. "נהפכתי לערפד ב1898, לא זוכר אם לפני או אחריי היום הולדת שלי." אמרתי, " מאז, עברתי לכאן, כדי לא לפגוע באנשים שכן אני מכיר, וכן חשובים לי, אפילו אם זה אומר שאני צריך לסבול כדי לעבור לכאן, הם יפגעו אם לא הייתי עושה את זה.." אמרתי. " אני הייתי בכיתה י'א כשננשכתי" אמרתי, "אימא שלי, הייתה חולה כשזה קרה, ונטשתי אותה, בעודה במחלתה, אין לי דרך לוודא אם היא חיה או לא. וגם אם יש דרך, אני פוחד לעשות את זה.." אמרתי, "זהו, זה מה שאני זוכר מהחיים האנושיים שלי." אמרתי, "אנחנו מעריכים את זה שסיפרת לנו מי אתה." אוולין אמרה, בעודה עוברת לשבת לידי. שנינו הבטנו בלאונרד שישב לידה קודם. הוא הביט בה, וחייך חיוך כנה. "ואיך אתה מסתדר כאן?" שאל. "אני חושב שהסיבה שאני כאן מסבירה את זה לא?" ניסיתי לשמור על טון קליל, אך אני לא חושב שהצלחתי. "כן, אבל מה עשית עשור לבד?" אמר, הבנתי שאן עדכנה אותו. "אממ, כל העשור הזה הסתגרתי בבית נטוש ביום, וצדתי בלילות, בלי מטרה מיוחדת." אמרתי, "למה היית בימים בבית?" שאל בקול מסוקרן. "פחדתי מהשמש, התכנית שלי הייתה שאם הרכבת לא תפגע בי, אני אולי אשרף בשמש" אמרתי, ההרגשה ששוררת גורמת לי להיות כנה לחלוטין, גם אם אני לא רוצה בכך. "זה סתם סיפור מיתוס, אנחנו לא נשרפים בשמש" אמר בגיחוך. "חוץ ממני, כולם כאן חשבו שאנחנו נשרפים בשמש, אסור להאמין לסיפורי אגדות בעולם הזה." אמר, בחיוך אהבי כזה שאומר שהצלחת להסביר למישהו משהו, שלימדת מישהו על הדרך שלך בחיים. חיוך מרוצה. "מה לא?" שאלתי בפליאה, "עוד כמה שעות זריחה, נוכל להראות לך את זה." אוולין התערבה בשיחה. "מה קורה לנו בשמש?" שאלתי, "חייב לקרות משהו" אמרתי, "הרי אנחנו כל כך שונים מבני האדם, הדבר שאנחנו הכי קרובים אליהם הוא שהיינו כמוהם. פעם. זה הכל." אמרתי. "אכן, קורה לנו משהו, אבל אנחנו לא מתים, או נפצעים." אוולין הוסיפה, "אדמונד, אני חושב שאני מריח ממך דם אנושי, מתי רוקנת אדם לאחרונה?" שאל לאונרד, "לפני שבאתי לכאן, אם זה מפריע לכם, אלך, אני לא רוצה להכשיל אתכם בדרך החיים שלכם." אמרתי, "זה בסדר. אני ולאונרד מרוסנים." אוולין אמרה, "גם אן, אבל אייס פחות" אמרה לאונרד בקול מעט רציני, " אן איתנו קצת יותר ממאה שלמה, ואייס איתנו רק כמה שנים." הוסיף. "בטוח שזה לא מפריע?" שאלתי, "לא, הוא לומד ככה, וגם, אין כאן אדם, רק ריח מהשרידים שלו." אמר, "הארוחה האחרונה היא הכי קשה" אמר, "אני לא בטוח שזאת תהייה האחרונה, אני אנסה.." אמרתי, הבטתי בשטיח שמתחת לשולחן. "לכולנו היו נפילות אדמונד, אל תרגיש נחות." אוולין אמרה, "אתה לא מתאר לעצמך כמה נפילות היו לי בצעירותי." לאונרד אמר בגיחוך על עצמו. "באמת תודה, אני לא חושב שאני אוכל להחזיר לכם משהו בתמורה, ואני לא חושב שכל זה מגיע לי. באמת שתודה" אמרתי, שניהם חייכו. אוולין החזיקה לי את היד, "כולנו הרגשנו נחותים בתחילת דרכנו, זה בסדר, היית על הסף. אבל גם הכי גדולים התחילו בקטן, וכן מגיע לך הזדמנות לתקן, אתה לא אשם שרוקנת בני אדם, היית לבד, ולא יכולת להסתדר, זה בסדר" אוולין אמרה בקול אימהי, המילה 'היית' משכה את צומת לבי במיוחד, הייתי, לא עוד. " לכולנו היו מעידות, ולכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה. תקשיב, בתור אחד שרק עשור אחד חיי כחיי ערפד, אתה יצור חכם, מיוחד, מגיע לך עוד הזדמנות, אני בעשור הראשון שלי לא יכולתי לדבר בכלל, לא היה לי חוט מחשבה, הכל היה רק ציד והישרדות, הייתי רחוק מלהיות אתה, ועדין ,קיבלתי וניצלתי לטובה את ההזדמנות שניתנה לי. ויום יבוא, ואני אסביר לך הכל." אמר, "לך להתמקם בחדר האורחים שלנו. ימינה הכי בצד, דלת מעץ כהה" אוולין אמרה, תהיתי למה יש להם חדר אורחים, הרי הם לא יכולים להביא לכאן בני אדם, רגע, אם אני חשבתי שאני לבד, ומצאתי אותם, כלומר עוד ערפדים, זה אומר שיש עוד? ואם כן, הם טובים כמוהם?. "כן, הכל כל כך מסובך בהתחלה, זה ישתפר. לך לעכל את הדברים." אמר לאונרד, קמתי מהספה, ותוך שניות הגחתי לחדר, הוא היה מבפנים חדר עם קירות בהירים, ספה, טלוויזיה, חלונות, ארונות, שולחן עץ בינוני. חדר שיצור אנושי, היה נראה נחות. לא הייתה מיטה בחדר רק ספה דיי קטנה, לכן הבנתי סופית שמתארחים כאן ערפדים. אין לי ודאות, אין לי ערכים, אין לי קשרים, אבל מה שכן יש לי, זאת התחלה חדשה.